ג' שבט תש"ט

ליל הסדר השני

מן הראוי היה שבעלי יתאר בעצמו את התקופה ההיא, על כל החוויות שעברו עליו בה. אילו עשה זאת – היו התיאורים הרבה יותר מלאי-תוכן; הוא היה שופך אור רב יותר על אותם רגעים חשובים למען ייזכרו לנצח.

אלא שבעלי מיאן לבזבז אפילו רגע אחד על "דברים קטני הערך", כפי שכינה אותם. הוא הרבה מאוד בכתיבה, כמעט עד הרגע האחרון לחייו, וכתב כל אימת שהיה לו במה לכתוב ועל מה לכתוב – כלומר: נייר, עט ודיו. תמיד ניתן היה לראותו שוקע במחשבותיו בעניין כלשהו, וניכר היה שרצונו לחלוק את מחשבותיו עם מישהו; ומאחר שלא היה לו עם מי לשוחח על כך – הוכרח להעלות את המחשבות על הכתב. ספק אם כתבים אלה עודם בשלמותם במקומות שבהם השארתי אותם.

אנסה איפוא להמשיך ולרשום ככל שאוכל.

כך חגגנו את חג הפסח השני:

אל האורח שהיה אצלנו בשנה שעברה – הצטרפה בינתיים משפחתו, כך שהפעם הוא לא היה אצלנו. אולם עוד קודם לכן הגיע לעיירה גולה נוסף, בעל אחוזה מרומניה, שנמנה בעירו על הקטגוריה העשירה ביותר של המעמד הבורגני, וכשנכנסו לשם הכוחות הסובייטיים1 – הפרידוהו, כדרכם, מבני משפחתו, והגלוהו למרכז אסיה. הוא טולטל ממקום למקום וסבל כה רבות, עד שקשה היה לזהות שאדם זה לא היה תמיד נע-ונד בדרכים. הוא היה ירא-שמים ולמדן, שהכשרות היתה חשובה לו מאוד, ולכן התארח אצלנו במשך כל חג הפסח, וכן בכל השבתות והחגים לאורך כל תקופת שהותנו שם.

הכרתי את האיש לראשונה ערב אחד, בשעה שחנות הלחם עמדה להיסגר, ואני התחננתי בזהירות רבה – לבל יבחין בכך איש – שיניחו לי לקבל קילוגרם מהלחם הנותר. משום מה לא היה בי העוז לעמוד בתוקף על דרישתי שיינתן לי הלחם, אולם איש זה – שבעברו היה מנהל נמרץ של עסקים גדולים – ניצל כאן מעט מכוחות העבר שלו וביקש את הלחם בטון כנוע ומתרפס, ולאחר שקיבל – קיבלתי באופן טבעי גם אני.

גם הפעם – כמו בפעם הראשונה – דאגתי לצורכי חג הפסח: מצה שמורה הבאתי עמי, השגתי חומרי הסקה לבישול (דבר שהיווה אף הוא, אגב, בעיה לא-קטנה), ושיוויתי לחדר מראה חגיגי ככל האפשר.

היה לנו כל הנחוץ לעריכת הסדר. מרור ("חריין") בפועל ממש – נוסף על מרורות החיים, אותם חווינו במשך כל הזמן, השיג בעלי גם מרור אמיתי אצל קאזאח אדוק, לאחר שסיפר לו לשם מה הוא נחוץ לו.

לאחר שכיסינו היטב את החלון, כדי שלא ניתן יהיה לראות ברחוב את הנעשה בבית, אמרו בעלי והאורח את ההגדה בקול רם, ואף פלפלו בדברי תורה (היהודי הרומני היה בן-תורה). תחת החלון עמדו "שקצים" שחיקו אותנו בלעג, כמנהגם2, אך מאחר שמדובר ב"ליל שימורים"3, לא הרהרנו בכך באותו לילה.

התפילות התקיימו בבית, שהרי מניין לא היה אז. סידור – היה לנו רק אחד.

בימי החג לא היה עלינו לצאת ולעמוד בתור לקבלת לחם, ולא קיימנו עם הסביבה כל קשר. מהליכה להירשם במשרדי הנ.ק.וו.ד. – לעומת זאת – לא היה מנוס, וכרגיל סבל בעלי ייסורים רבים בגלל הצורך לחתום. הרבה שמחת יום-טוב לא הוסיף לו הדבר.

כך חגג בעלי פסח אחד במאסר, וזהו הפסח השני שחגג בגלות...