בפרק זה מזכרונותיה של הרבנית חנה, היא מספרת על חתונת בנה בוורשה, בעוד היא ובעלה נותרו הרחוק מאחור, ברוסיה הסובייטית.

י"ד כסלו תש"ט

חגיגת חתונת הרבי ביקטרינוסלב

עשיתי הפסקה בכתיבה, וכבר זמן רב שלא כתבתי.

היום הוא י"ד כסלו תש"ט, יום חתונת בננו מענדל עם ב"ג מוסיא שליט"א1. יום זה מזכיר לי גם את גדולתו של בעלי ז"ל.

היה זה בשנת 1928. התעמולה האנטי-דתית התנהלה אז בעוצמה רבה, אם-כי עדיין נותרו בתי-כנסת מעטים, והיתה קהילה יהודית-דתית רשמית. מפלגות שמאל יהודיות כבר לא היו קיימות באותה שעה.

באותה שעה כבר נלקחה מאתנו מחצית מביתנו, ולשימושנו הושארו שלושה חדרים בלבד. חלקו הגדול יותר של הבית ניתן, כמובן, ל"שכנינו" החדשים.

החתן והכלה לא היו עמנו2, אבל רצינו לשמוח גם כאן ביום חתונתם3. שכירת אולם לא היתה אפשרית באותם ימים.

השכן המהנדס מפנה את הבית כדי שנוכל לחגוג!

שכננו היה מהנדס, שלא יכול היה לסבול את ההנהגה האורתודוקסית בביתנו (באותם ימים היה מגיע עדיין קהל ניכר לשמוע מאמרי חסידות, ולהתוועדויות בימי חג היו מגיעים רבים), ולכן יצר הפרדה מוחלטת בין שני שטחי המגורים, כדי שדירתו תהיה מופרדת כליל מזו שלנו.

כששמע שכן זה ממקור כלשהו בעיר שבכוונתנו לערוך מסיבה כלשהי לרגל החתונה – פרץ את אחד הקירות, שהפך לפתח כניסה מדירתו לדירתנו, הוציא מדירתו את כל הרהיטים ויצא מהבית, כשהוא מוסר לרשותנו את הדירה למשך כל הזמן שיידרש לנו. כך היה לנו מקום נרחב לצורך החגיגה, שכן האולם הגדול שבבית היה כלול בחלק שנאלצנו להעביר לרשותו של השכן.

שלחנו הזמנות4, והעיר כולה ניצלה את ההזדמנות להביע את רגשותיה ואת הכבוד שרחשה לבעלי. ההשפעה הרוחנית היתה כה גדולה, עד שהשמחה לא נשאה אופי של שמחה פרטית, אלא של מין מפגן דתי.

אורחים רבים התאספו מהערים הסמוכות – נוסף, כמובן, על קרובי המשפחה – והגיעו כמה מאות מברקים5. בערב החגיגי שערכנו בביתנו השתתפו נציגי הקהילה המרכזית של המחוז, ובנוסף לכך כל בית-כנסת בפני-עצמו6 (כל בית-כנסת הוגדר כקהילה נפרדת קטנה) שלח אף הוא נציגים מחבריו. רבים מהם הגיעו עם נשותיהם.

כל זאת – אין לשכוח – בתקופה שבה אסור היה לקיים קשר כלשהו עם מנהיגים דתיים (או כפי שנקראו ברוסית: "כוהני פולחן"), וניתן היה לאבד משרה באשמת קשר שכזה. אך הציבור לא התחשב בסיכון, ומספר רב של רופאים ומשפטנים נכבדים, שתפסו משרות בכירות ב"איספולקום" ובמועצת העיר, הגיעו לשמחה ובילו בביתנו כל הלילה7.

שירות המברקים עבד באותו יום במיוחד כדי להביא את מברקי הברכה שהגיעו. למשך יומיים אלו אף ניתנה הרשות לקבל מברקים בלשון-הקודש8 – שפה שהשימוש בה כבר היה אסור בתכלית האיסור. מטבע הדברים, גם אנו עצמנו כתבנו בלשון-הקודש9, וקיבלנו תכתובות בשפה זו. ניתנה אף הוראה שכל המברקים המיועדים עבור שניאורסון והקשורים לחתונה לא יעברו צנזורה.

כל זאת – בתקופה שבה כל רב פחד ללכת ברחוב בחופשיות, בשל עוצמת החשדנות שבה היו מביטים לעברו!

תחושה שלא ניתן לתאר

בכלל, את אווירת ההתוועדות של הקהל באותו לילה – לא ניתן להביע בכתב.

נוסף על הצער הניכר מעצם אי-השתתפותנו בשמחת נישואי בננו בכורנו, ריחפה באוויר ביתנו התחושה שלא נזכה להתראות עמו במהרה, וגעגועים – היו גם היו10. היה זה מצב בלתי-ניתן לתיאור; ייסורים במובן הכללי והאישי כאחד.

בעלי רקד יחד עם חותנו11 ועם אחיו12 (כולם כבר בעולם האמת). על-אף שסברנו שמניין המתכנסים לא יגיע אפילו לשלושים, בשל מצב-הרוח האיום ששרר באותם ימים, בפועל השתתפו כשלוש-מאות איש.

ריקודם של הרבנים נמשך זמן רב, ובמשך כל הזמן עמד כל הקהל וצפה בהם, ללא יכולת לעצור בעד הדמעות. זה היה סוג השמחה ששרר שם.

לעולם לא נשכח

בבוקר, לאחר שהיום האיר כבר לחלוטין, הלכו כל המשתתפים איש איש לעבודתו. בעלי רומם אותם כביכול אל עולם אחר בהשפעתו עליהם. איש לא רצה לחשוב על המחיר היקר שהוא עלול לשלם על התקרבות זו אל בעלי ועל ההשתתפות בהתוועדות זו.

אני זוכרת שעם יציאתם אמרו לי הד"ר ברוך מוצקין ונכדו של ר' יצחק אלחנן13, עורך-דין במקצועו, שמעולם לא חוו לילה שכזה בחייהם, ולעולם לא ישכחו זאת – התוועדות שכזו, אדם בעל כוח רוחני שכזה! יהודים שומרי-תורה, צעירים וזקנים כאחד, וחסידים בפרט – הכל היו שותפים לתחושה זו שלהם.

בעלי נהנה מכבוד ומסמכות שכאלו, כך ניתן לומר, בקרב כלל העולם היהודי ברוסיה. בכל העניינים הנוגעים ליהדות – פנו אליו. כך נמשך הדבר עשר שנים נוספות, כל פעם בהצלחה רבה יותר לפי קנה-המידה של חיי הכלל בתנאים ששררו שם, עד שנת 1939 שבה נאסר14.

נשיא ה"איספולקום" אמר פעם לרופא ממכרינו, מתוך תסכול כה עמוק, שאנו עצמנו התחלנו לחשוש מתוכן השיחה: "הגע בעצמך" – כך אמר – "החתונה עצמה התקיימה בחוץ-לארץ, החתן והכלה היו כה הרחק מכאן – ואיזה מין רושם עשה אדם זה! יש לו מין כוח שכזה, שכל אימת שהוא פונה אלינו בבקשה – אין ביכולתנו לסרב לו, בה-בשעה שתמיד מדובר בענייני דת. שמא מוותרים אנו לו יתר על המידה? הרי לא היתה זו אלא שמחה של איש פרטי, ואיך ייתכן שאנו מאפשרים לו לערוך אותה בקנה-מידה שכזה – בה בשעה שאסור לנו לאפשר אפילו לשלושה יהודים להתאסף בענייני דת!"...

המלים האחרונות החרידו את הרופא, וגם אנו עצמנו לא היינו רגועים יתר על המידה למשמע הדברים.