יש פעולות או מעשים שנעשים בתוך שגרת חיי היום-יום, אבל בתכל'ס פתאום נותנות לך פרספקטיבה, שלא ממש תכננת מראש, על איך נראים החיים שלך.
אחת כזו קרתה לי לפני כשבוע. ביתי הבכורה מעבירה את מה שנותר מהמחופש הגדול והארוך שלה בהשתתפות בקייטנה מושקעת במיוחד. (בתקופה שלנו, הספיק שחילקו לנו "שוקו ולחמנייה לארוחת בוקר" כדי שנטעם את טעמה של אטרקציה. מי בכלל חשב על פארקי מים כאופציה כמעט יום-יומית?). ובכן, מסתבר שהילדה הגיעה לגיל שבו מנת חלקה כוללת גם טיול ליומיים, כלומר לינה מחוץ לבית.
ההתרגשות כמובן הייתה בשיאה. רכשנו שק-שינה, הצטיידנו בפנס וארזנו מזוודה שלא הייתה מביישת גם תיק גב של מטפס על ההימלאיה. הנהלת הקייטנה מצידה העבירה חוזר מסודר על מה שצפוי לבנות, ובין היתר ביקשה מההורים לצייד את הבנות במצרכים לארוחת ערב עצמאית ליום הטיול הראשון.
וכך מצאתי את עצמי עומד במטבח, מקלף גזרים, חותך פלפלים ובוחר את המלפפונים שנראו לי כבעלי יכולת עמידות גבוהה במיוחד לתנאי השטח. בשייטת 13 יש מיונים פחות קפדניים. את כל אלה הכנסתי לקופסא אטומה וצרפתי כמובן גם כריכים מושקעים, כי מסתבר שבבית אפשר להעביר את כל היום באכילת ג'אנק או פיתה עם חומוס, אבל כשיוצאים מהבית פתאום מתפרץ בכל אחד מאתנו הדיאטן הסמוי שמקונן בו.
עברו כמעט 48 שעות. הילדה ב"ה חזרה בשלום ועם עשרות חוויות, ובגלל שעת הלילה המאוחרת קרסה במהירות למיטתה. אשתי ואני נותרנו כדי לפרוק את המזוודה ותיק הגב, וכשהגעתי לתחתית מצאתי את קופסת ההפתעות שרק אתמול עוד הכנתי במטבח. כבר בתחושה הראשונה, היא הייתה כבדה מידי... וכשפתחתי, כבר הרגשתי ממש כמו במדור לחיפוש הקרובים: הגזרים, הפלפלים והמלפפונים (שבינתיים התחילו לפתח נקודות בשלל צבעים) שוב מתאחדים!!!
כן כן, הילדה לא נגעה בהם. לא ממש כעסתי, אולי רק קצת נעלבתי על הטרחה שירדה לשווא ועל המזון שיושלך לפח האשפה, אבל עברו כמה שניות, ופתאום נזכרתי במשהו דומה: כריכים מושקעים, פעם בגבינה לבנה ופעם בממרח אחר, שפשוט נשארים ארוזים כפי שנשלחו מהבית. רק שהפעם, אני הילד שלא נוגע באוכל, והורֲי הם אלה שעומדים בערב וטורחים לצייד את הבן יקיר להם במזון מזין. לא נעים להודות, אבל היו פעמים שכדי לחסוך את המבוכה שבגילוי שלא נגעתי באוכל, הייתי גם טורח "להשכיח" את הסנדוויץ' בבית הספר, מציג מצג שווא כאילו הכל נאכל, כולל הניילון הנצמד.
כשגיליתי שבסך הכל בתי ממשיכה את הרגלי האכילה המגונים שלי זה גרם לי לראשונה להבין מה הייתה המשמעות של התנהגותי כילד כלפי הוריי. עד כמה מצדי זה היה בסך הכל פעולה פשוטה וחסרת מחשבה של "לא בא לי לאכול את זה", ואילו עבורם זה אמר לקנות, לטרוח, לחתוך ולמרוח, ובמיוחד להכניס הרבה נשמה שמייחלת שהכריך יהיה טעים וייתן לצאצא את הכוחות הדרושים לו.
אותו דבר בדיוק קרה לי עם רעייתי לאחר שהתחתנתי. בתור בחור ישיבה חסר דאגות כמעט שנמצא בניו-יורק, הייתי מקבל הזמנות רבות לסעודות שבת אצל משפחות שרצו להעשיר את שולחן השבת שלהם בבחורי ישיבה רעבים ורחוקים מהבית. הבעיה הייתה, שבדיוק כמו בכל בורסה שמכבדת את עצמה, כשהיצע עולה על הביקוש, מתרחשת ירידה חדה בשערי המנייה... הזמינו אותך שלוש משפחות במקביל? מי בכלל חשב שצריך להודיע לשתי המשפחות האחרות על האפשרות שלא תגיע. אשרת הגעה בשעה טובה, אבל בסוף אתה עייף ורק חוטף משהו קטן לאכול? זה בטח לא אמור להטריד את המארחת שעמלה וטרחה.
והנה, רק התחתנת ועברת לצד השני של המנייה, כלומר לפוזיציה של זה שמארח ומזמין, ופתאום אתה מבין את שברון הלב, ההוצאה הכספית והזמן היקר שיורד לטמיון כשפתאום אתה הוא זה שמזמין (ומלחיץ במקביל כל העת את האישה להכין עוד מנה ועוד סלט כדי שלא יהיה חסר...), ומוצא את עצמו בסופו של דבר עם אורח אחד במקום עם שמונה.
אז יש דברים שרק הגיל יעשה את שלו. וגם היום, קשה מאוד לצפות מילד להבין את מכלול הפעולות והרגשות שהוריו עושים עבורו עשרות פעמים בכל רגע נתון. אבל יש דברים שגם לי כאדם בוגר לא יזיק לרגע לעצור לפני עשיית פעולה כדי לבדוק "ומה הוא או היא יחשבו על זה"? האם מישהו כאן ייפגע או ייעלב? האם מישהו ייצא מופסד או עצוב?
נראה לי שרק דברים טובים יצאו מזה.
הוסיפו תגובה