אחד הדברים הזכורים לי ביותר משירותי הצבאי היה הגדרת הזמנים שליוותה אותי לאורך כל שעות היממה. כמו שמכיר כל מי שעבר טירונות, אימון, קורס או השלמה – מילות המפתח הן תמיד "תפתחו שעונים, יש לכם עכשיו X דקות כדי לעשות את זה וזה". ההכתבה שאתה מקבל ללוח הזמנים שלך היא כל כך אישית, נמשכת ומלחיצה (בואו נגיד ככה: אתה לא באמת רוצה לאחר למסדר שהרס"פ בכבודו ובעצמו מחכה בו להגעתך, ועוד עוקב בדריכות אחרי השניות היורדות משעון העצר שהקציב לך כאילו היו מטבעות זהב שנערמות בתיבת האוצרות שלו), שאתה כבר פשוט מתמכר לזה. לזה שבכל רגע נתון מישהו אומר לך מה לעשות. עשר דקות לנקות חדרים. שבע דקות להקיף את הרחבה. שלוש דקות ללכת לשירותים ולחזור, 13 וחצי דקות כדי לאכול פלוס ברכה, ובשעה חמש תהיו מדוגמים על מדי א' ליד המיטה. ואוי ואבוי אם יימצא גרגר אבק בחדר!

מי בכלל זכר שבעולם ה"חופשי" שבחוץ היית יכול עד לפני מספר חודשים להחליט לעצמך האם אתה מנצל את הבוקר הזה כדי לשבת וללמוד, או בשביל לעשות סידורים שהזנחת. לנסוע לבקר את הסבתא בצפון, או לעלות לירושלים כדי להתפלל בכותל, בלי דד-ליין ובלי עמידה בזמנים.

והנה, יום אחד, ללא התרעה מוקדמת, סיימתי את מסלול ההכשרה. את הטירונות, את ההשלמה החיילית ואפילו את הקורסים שהתחילו בחורף והסתיימו במזג אוויר של 35 מעלות. ונחשו מה? צה"ל החליט שאני כבר מספיק בוגר כדי לנהל לעצמי את הזמן. בסדר, עדיין החליטו עבורי איפה אני צריך להיות בכל רגע נתון ולטובת איזו מטרת-על כללית, אבל בכל מה שנוגע לאיך למלא את היום (והלילה) – אתה כבר ילד מספיק גדול, סמל מוני אנדר! סומכים עליך שתעשה את הטוב ביותר.

מה אני אגיד לכם, זה היה קשה. כמו עבד שיצא פתאום ממצרים אחרי 400 שנים של שעבוד ולא חייב יותר שום דבר לאף בן תמותה. חלל הזמן הריק, שאם הסתכלת עליו במושגים של שבועות וחודשים בכלל נראה מפלצתי, הפך להיות מאיים יותר אפילו מהפחד שלא לעמוד בלוחות הזמנים המדוקדקים של ימי הטירונות והקורסים.

מה עושים איתו עם כל הזמן הזה? איך ממלאים אותו?

השבוע נזכרתי מחדש באותה תקופה. יש לי ילד חמוד ומקסים בן 6 שכבר מיזה תקופה מתעקש לבוא אליי מספר פעמים ביום ולשאול אותי עם עיניים תלויות וגדולות, "אבא, מה אני יכול לעשות עכשיו?"

לכאורה, זה חלומו של כל הורה. תענוג. תשכחו מהסיפורים שאתם כנראה מכירים מקרוב על ילדים שעושים כל מה שעובר להם בראש, חסרי פחד וגבולות – במקרה שלי, הילד פשוט צייתן ומחכה להוראות. ובאמת, ניסיתי למלא לו את לוח הזמנים, בהתאמה לגילו. פעם זה היה "עכשיו אתה יכול לצבוע בחוברת", פעם אחרת "עכשיו אתה יכול לראות סרט חינוכי אחד במחשב הביתי", והיו גם אופציות כמו לשחק במכוניות, לסדר את הנעליים, לעשות ציור לסבא (אני יודע שהוא לא פה וגר רחוק. אבל שיהיה מוכן! לך תדע מתי הוא יקפוץ לבקר), ולהעתיק את כל אותיות הא"ב מהכרזה שעל הקיר. אבל כשהגעתי למצב שבו הילד שאל אותי 9 פעמים בשעה אחת מה לעשות עכשיו, אתה מגלה שאיבדת גם את היצירתיות בתשובות וגם ובעיקר את הסבלנות. "מה אני יכול לעשות עכשיו? מה שאתה רוצה. אתה תחליט בעצמך", הפטרתי במהירות והרגשתי קל יותר אחרי שגלגלתי את תפוח האדמה הלוהט הזה לצד שלו עכשיו.

הילד הוא רק מקרה מבחן. סימבול. ממש כמו התקופה שלי כקורסיסט בצבא. דומה שאם תשאלו אנשים בעולם מה הרצון הכי גדול שלהם כולם יעלו ללא יוצא מן הכלל באותה תשובה: חופש. חירות לעצמי. ואם תשאלו אנשים מה הפחד הכי גדול שלהם, בשקט בשקט הם יענו לכם את אותה התשובה. החופש הזה, שאלוקים יודע איך אפשר לתעל אותו רק לטוב וחיובי.

לא פעם אנחנו שואלים את עצמנו למה אלוקים ברא את העולם בצורה הזו, "כמעט מוכן". למה לא ברא אותנו כמלאכים? לשם מה ברא את האופציה לעשות דברים רעים? ולמה בכלל העניק לנו את חופש הבחירה. התשובה, בדיוק כמו שהבן שלי יגלה ממש עוד מעט וכמו שגיליתי אני עצמי קצת אחרי שהחרדות מהחירות היחסית בצבא התפוגגו, היא שבדיוק בגלל זה אנחנו קרויים בני אדם. לא רובוטים ולא מלאכים. כדי שנוכל אנחנו בעצמנו לקבל את ההחלטות הנכונות, למלא את היום בדברים התועלתיים ולפנות לכיוון הנכון בכל הצמתים שאנחנו עוברים במהלך היום. ממש כמו שהילד שלי מתחיל לגלות עכשיו בעצמו.

אז בואו נעשה את זה.