ב"ה
הדרך אל השמחה
למעשה, דווקא העצב הוא מה שלא טבעי
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" – נראה שזה לא כל כך פשוט. האם אכן "תמיד" "מצוה" להיות בשמחה? ומה בתשעה באב, בימי אבל וימי זיכרון? ומה ברגעים של כישלון?
|
נצא מתוך נקודת הנחה ששמחה היא דבר טוב וחשוב. השאלה היא: למה? מה עושה את השמחה לדבר כל כך חשוב ומרכזי בחיים שלנו בכלל, ובחיים היהודיים שלנו במיוחד
|
על הכלי הסודי של היצר במלחמתו נגד האדם
"שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל וייפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו"
|
הדרך לשמחה לא פשוטה כל-כך
זהו, שבמציאות זה קצת אחרת. כמו שכולם יודעים יש לכל אחד את כל הסיבות שבעולם שלא להיות שמח. כשאתה מתעניין בשלומו של מישהו לא תהיה מופתע לקבל תשובה כמו: "יכול להיות יותר טוב"
|
(ולא בשליטתך)
רבי זושא חי בבית קטן ומט ליפול, כל רכושו הסתכם בכמה בולי עץ ששימשו לחילופין ככיסאות, שולחנות ומטות. הסקה לא הייתה בבית, וגם על הכיריים לא עמדו סירים
|
אני הולכת לבית העלמין ובוכה שעות ליד הקבר? האם – על פי היהדות – אני אמורה לדכא את הרגש האימהי שלי; או שמא: לי מותר כיוצאת מן הכלל?...
|
גם כשאנו סובלים, בסופו של דבר זה לטובתנו
אין בכוחן לפתור את הבעיות עצמן, כל עוד אנחנו נמנים על זרעו של אדם-הראשון נמשיך לסבול מבעיות בפרנסה, בריאות ומשפחה בהן הוא קולל בשל חטא עץ הדעת – אך בעזרתן נצליח להוציא להסיר מהם את העוקץ
|
"אם תחשוב ותאמין באמת ובתמים שהכול לטובה, תוכל אפילו לרקוד" סיים רבי בריש את דברו. "כבוד הרב" – אמר התלמיד בפנים מושפלות – "כבוד הרב יכול להתחיל לרקוד...". רבי בריש התעלף במקום
|
דרושים שנים רבות של התבוננות בשתי האצבעות הקודמות כדי להיות מסוגל להכיל את האצבע הזו, השלישית. ובכל-זאת, יהודה וקסמן הבין ואף הוכיח זאת בהתנהגותו – גם את הגישה הזו
|
הדודות המאוד-נחמדות מציעות לילדה הקטנה סוכרייה, האימא (שיודעת כבר כמה ממתקים היא אכלה מהבוקר) מתעקשת שאסור לילדה לאכול את הסוכרייה כעת. הילדה צורחת והאימא נאלצת לקחת את הממתקים ולהחביאם
|