לפני מספר שבועות נפטר יהודי מבוגר שחי רוב ימיו ביישוב שבו עברה עלי ילדותי. אותו יהודי היה תלמיד חכם עצום, אחד שבאמת ובתמים ענה להגדרה "תורתו אומנותו". את הש"ס הוא סיים לא פעם ולא פעמיים, את כמות שיעורי התורה שהעביר קשה לספור וכמות התלמידים שלמדה ממנו תורה היא באמת עצומה. את אותה אהבת התורה הוא ניסה להעביר לתלמידיו כמעט בכל דרך אפשרית: את השיעורים היה מגוון בשירים וניגונים, למי שהגיע ללמוד בחופש הגדול חצי שעה של גמרא בבוקר הבטיח תוספת של חצי ציון בתעודה הבאה שיקבל (תכל'ס, היו תמימים. עם המודעות של היום לזכויות עובדים, תנאים סוציאליים והתאגדויות, המינימום היה שני ציונים לפחות...), והרבה לפני שאנשים ידעו מה זה המרוץ למיליון, הוא המציא פורמט אחר: "מרוץ משניות" – שעה מרוכזת ואינטנסיבית של לימודי משנה.

לפני כחודש נדם ליבו. באחת זה זרק אותי שנים רבות לאחור, לתקופה רגועה, תמימה ואפילו קדושה יותר. כחלק מהנוסטלגיה, אפילו גיליתי אתר אינטרנט שבו ניתן היה לצפות בתמונות של אותו רב ובתלמידיו הרבים בשעה שהם עמלים בתורה.

הסתכלתי בתמונות, ולרגע קל עבר בי פקפוק: זה בטח פוטושופ. זיוף. פשוט, זה נראה כל כך לא אמין! יושבת לה חבורה של גדולה של נערים, כמעט 200 במספר להערכתי, ולומדת מול ספרי קודש ענקיים בבית המדרש. הם אפילו לא חרדים בהגדרה, יותר דתי-לאומי אם אנחנו בקטע של דיוק, וכך עובר עליהם אחר צהריים או ערב שגרתי של ימיהם. אין פלאפונים, אין הודעות וואטסאפ. אין גם "פושים" דרמטיים מאפליקציות חדשות שמספרות על סלב כלשהו שמואשם בהעלמת מיסים, הם מדברים בפה ולא באימוג'ים, ובעיקר זה נראה שלהבדיל מהתחושה היום-יומית של חיינו שהיא בעיקר מרדף בלתי פוסק אחרי "משהו" – דבר איתי אחרי שאסיים את x, אני חייב לקנות את y, איפה אפשר להשיג כזה z?, להם כבר יש את המשהו הזה. רוגע. תמימות. אולי אפילו אושר.

גל של מועקה שטף אותי. מן הבנה שאפילו מציאות של בסך-הכול 20 שנה לאחור נראית כמו איזה חלום משובח שבלתי אפשרי לשחזר. געגוע לימי התום.

עד לפני זמן לא רב.

פעמיים מצאתי את עצמי מבקר בישיבה של נערים הלומדים לאורך כל היום תורה, ועוד בתנאי פנימייה.

הראשונה הייתה לרגל התאריך של ט"ו באלול – היום שבו לפני כמעט 120 שנה נוסדה ברוסיה המסגרת הקרויה "תומכי תמימים" – ישיבה לבחורים ונערים המשתייכים לחסידות חב"ד. היום הזה כל כך משמעותי וכל כך מכונן, שלמרות שאני כבר בגיל של מי שעוד מעט שולחים ילדים משלהם לישיבה, השתדלתי באותו יום גם אני להיות שוב תלמיד, ולו לכמה דקות.

הפעם השנייה הייתה שונה בתכלית. גם אינטנסיבית הרבה יותר. ליוויתי נער מרקע שאיננו שומר תורה ומצוות, שכחלק מפרויקט מסוים הגיע כדי לחוות ליום אחד את חייו של נער חרדי ממוצע. ו"חייו של נער חרדי ממוצע" זה מילים אחרות ליום בישיבה...

האמת, לא זכרתי את סדר היום ככזה: קמים באזור שש וחצי, לומדים חסידות בוקר, טובלים במקווה, מתכוננים לתפילה ומתפללים. לאחר מכן אוכלים משהו, לימוד אינטנסיבי של כמה שעות ואז הפסקת צהריים. שוב לומדים, עוד קצת לומדים, ארוחת ערב, ולקינוח, לימודים. ככה עד עשר בלילה בערך. בכלל לא פשוט. (פתאום אפילו נזכרתי בקורס החובשים הקרביים שעברתי בצבא: איך הלו"ז הצפוף כלל גם שיעורי אנטומיה ורפואה ברמה גבוהה ביותר שהתחילו בשמונה בערב של יום שקמנו אליו כשעוד היה חושך. לחבר'ה שסביבי זה נראה לא מעשי, "מי בכלל יכול ללמוד משהו בשמונה בערב"? אבל עבורי זה היה אולי הדבר הכי טבעי בעולם...).

לאורכו של היום הייתה לי ההזמנות לצפות בהם, בנערים. נערים שגם אצלם השנה עכשיו היא 2016 (למניינם..), ובכל זאת הם לומדים ברצינות ובהתמדה שעות על גבי שעות מתוך משמעת עצמית גבוהה במיוחד. לא מוטרדים ממי ינצח בבחירות בארה"ב, לא בלחץ לדעת מי ניצח בליגת האלופות, ולא מושפעים מאיזה טרנד חולף של אפליקציה זמנית (ד"ש מהציפורים של אנגרי בירדס. זוכרים אותם ואת הזמן שהשקעתם בהם?). הנער שליוויתי הגדיר זאת במילים כמו: מדהים לראות בזמן אמת ויז'יון, תמונה, שככל הנראה הייתה יכולה להיות מצולמת גם לפני 400 שנה. כאילו הם הצליחו להקפיא את הזמן וליצור לעצמם קפסולה של משהו אוטונומי. תמים.

או אז הבנתי שני דברים:

1) התמונות שראיתי מלפני 20 שנה הם בוודאות לא מעובדות. יש מציאות כזאת אפילו היום.

זה כנראה לא מקרה לבחורי ישיבה קוראים בז'רגון שלנו "תמימים" – הם באמת הצליחו לשמר לעצמם את ימי התום.