כשהחבר הטוב שלי רני התקשר והציע שניסע ביחד לצפון לא חשבתי פעמיים.
א, זו הזדמנות נהדרת לבלות שלוש שעות בכל כיוון עם בן אדם מרתק שצבר בימי חייו כמות של חוויות וסיפורים שאנשים אחרים לא עוברים גם בשלושה גלגולים.
ב, להבדיל מהחום והלחות המהבילים של מישור החוף שעדיין פה למרות שכבר עוד מעט חגי תשרי, בצפון תמיד קריר וירוק יותר. ככה שיחסית, זה מרגיש כמו נסיעה לשווייץ.
ג, הגליל מלא בקברי צדיקים ומקומות קדושים. מירון, צפת, מקווה האר"י, ועוד עשרות מקומות שונים. נכון אמנם שרני לא מנהל אורח חיים שמקפיד על קלה כבחמורה אבל יש לו נשמה יהודית גדולה ומאירה ובמקומות שכאלו היא אפילו מאירה למרחק גדול יותר.
ד, בנו הבכור של רני סיים זה לא מכבר את כיתה י"ב והחל ללמוד במכינה קדם צבאית, לא דתית, בצפון. עבור שנינו, זו תהיה הזדמנות ראשונה לבקר את הגוזל שעזב את הקן, פרש כנפיים ומנהל אורח חיים עצמאי.
יצאנו על הבוקר, והדבר הראשון שעשינו היה להתפלל את תפילת הדרך בכוונה גדולה, אפילו יותר מהרגיל. פשוט מפת הנסיעה הבהירה לנו שהמכינה ממוקמת משהו כמו שלושה קילומטרים בלבד מגבולות סוריה ולבנון. במילים אחרות, טעות קטנה בניווט של הוויז, ואת ארוחת הערב אתה אוכל עם החבר'ה הנחמדים של דעא"ש או חיבזאללה. מי שאתה מחבב יותר.
כשהגענו למכינה, הייתה שמחה גדולה לפגוש את הבן היקיר וגילינו שהוא מחלק מכארבעים נערים המנהלים את חייהם במעין סוג של קומונה וסדר היום שלהם כולל בעיקר למידה חופשית, דיונים וסדנאות. אין לחץ של מבחנים או תעודות, יש המון חשיבה עצמית והקשבה לחכמת חיים של אחרים.
אחרי שנפרדנו מהבן, ורני השאיר אצלו את כל תכולת הבאגז' שהביא מהבית, שאלתי אותו אם הוא חושב שהבן שלו יודע להעריך בזמן אמת את האפשרות יוצאת הדופן שנקרתה לפניו. פשוט לשבת וללמוד. להחכים. אין על כתפיו דאגות חומריות כמו משכנתא או קניות בסופר, הוא לא מחויב כרגע לשום מערכת אחרת, את הארוחות שלו הוא מקבל כמעט כמו המן שירד מן השמיים – מוכן לאכילה, ויש לו חלון זמן מדהים כדי להתפתח בצורה אישית ולצבור ידע ולמידה.
פשוט, זה מאוד יוצא דופן במציאות שבה אנחנו חיים היום.
לצערי, בעולם שאיננו שומר תורה ומצוות, ובעיקר ככל שהגיל צעיר יותר, הלמידה כמעט ודועכת. נכון, פה ושם ישנם אנשים שעוד חוטפים איזו הרצאה ב"טד" או מנצלים את זמן ההמתנה לרופא כדי לקרוא איזה ערך מרתק בויקיפדיה, אבל הם המיעוט. הרוב המוחלט יעדיף לנצל את הזמן לטובת עוד שיטוט אחרי פוסטים בפייסבוק או בניסיון סיזיפי למעבר של שלב נוסף בקנדי קראש. אפילו הימים מלאי התהילה של הרצאות לימודיות והמוניות על תרבויות רחוקות ("בואו לגלות את סודות שבט האינקה. בליווי שקופיות!") או מאבקים ודילמות בתנ"ך שפעם לא כל כך מזמן מגנטו מאות לבית העם או לבית "יד לבנים", פינו את מקומם לטובת הרצאת פרקטיקה של "איך לעשות כסף בחמישה ימים". וגם זה, רק פעם בחודש. מה לעשות, יש תחרות קשה מול שלל אופציות הבידור.
בעולם היהודי המסורתי, מקדשים לאורך הדורות את ערך הלמידה כמעט כערך עליון. "והגית בו יומם ולילה" מצווה כבר התורה לפני אלפי שנים, וחז"ל במסכת אבות מחדדים לך שאל תדחה את זה לפנסיה - "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". ואכן, כמעט כל אדם בוגר, גברים ונשים, ממשיך להקדיש שעות ארוכות מסדר יומו כדי ללמוד, לבד, עם חברותא או במסגרת קהילתית או מוסדית. אם תכנס לבית הכנסת הסמוך, לא יהיה זה מחזה מופרך לראות זוג קשישים שכבר מזמן חצו את גיל שמונים יושבים ודנים בכובד ראש בסוגיית הגמרא, בחקר הדינים או במאמר החסידות שלפניהם. בדרך כלל, הם גם עושים זאת בצוותא כבר עשרות שנים ארוכות.
את ההקניה הזאת ללמידה, מתחילים כבר מגיל 3. טקס לימוד הא"ב הוא אולי ההפקה הקדומה ביותר שפוגש הילד, ומקדימה אפילו את מסיבות הבת-מצווש וימי ההולדת בהשקעה שלה. כי כשרוצים שהילד יעריך את המילה הכתובה ואת הספר, אפילו למרוח דבש על אותיות או לחרוט פסוקים על ביצה קשה (וזה קשה...) לא נראה כמו משהו מוגזם מידי. לזה תוסיפו תפילות נרגשות של אבא, אימא, סבא וסבתא שמורידה דמעות כדי שלנכדה יהיה ראש ללימודים, מבצעי עידוד ופרסים על הצלחות בלימודים, אווירה תומכת ומעודדת שבה "מלכת הכיתה" היא לאו דווקא היפה, המקובלת או העשירה ביותר, אלא דווקא זו שמצטיינת בלימודים, ואפילו סידור תפילה עם הקדשה נרגשת מההורים לשנת לימודים פורייה ומוצלחת עם פתיחתה שמוענק בהמון רגש לילד. זה עולה פחות מיומן ממותג, אבל מלווה אותך לכל החיים.
נכון, לפעמים זה גם מלווה בלא מעט לחץ. הלמידה האין-סופית הזו. אין איזו "בגרות" ספציפית שמכוונים אליה, ואחריה המבול. זו תחושת צורך תמידית שמתלווה אליה גם השאלה "אז מה למדת היום?".
אבל אדם לומד, הוא אדם שמתקדם. כי אם הוא לומד היום, הוא לא יהיה מחר היכן שאחז אתמול.
כתוב תגובה