לפני זמן מה ארגנתי סדרת הרצאות קטנה שכותרתה "דמעות שמחה, דמעות צער".
כמה מרצים אורחים בחנו את השמחה ואת הצער מנקודות מבט שונות – החל בפרספקטיבה מיסטית ועד להיבט הפסיכולוגי. רבנים עסקו בהיבטים הרוחניים של השמחה, ולימדו את הטקסטים המקוריים המתארים זמן של שמחה נצחית. פסיכיאטר אחד הסביר את הרגשות שאנו חווים ואשר משליכים אותנו למצולות רגשות חוסר האונים הגרועים ביותר, ונתן כלים מעשיים כדי לשוב ולעלות ממצב של התמוטטות למצב של שלווה.
לאחר מכן, ביקשתי מידידה שלי לדבר מנקודת מבט אישית. קראתי להרצאה שלה, "האם לאלוקים איכפת כשאני עצובה?"
לא הייתי בטוחה עד כמה נוח תחוש חברתי להיפתח ברמה האישית, אבל חשבתי שהנושא רחב מספיק כדי שהיא תוכל לגשת אליו בצורה עקיפה, או – כך קיוויתי – בצורה ישירה ואישית ככל שתבחר. הדבר שבו הייתי בטוחה הוא, שחברתי עברה די סבל וטרגדיות וידעתי לבטח שהיא התמודדה עם שאלה זו ממש פעמים רבות.
למרות שבאותה תקופה הייתה חברתי, אסתר, רק בשנות העשרים לחייה, היא נאבקה בשני התקפי מחלת הסרטן והתגברה עליהם. כאילו לא די בכך, היא איבדה ילד בנסיבות קשות ביותר.
לילה אחד השכיבה אסתר את בנה בן השנתיים, שסבל ממחלת אבעבועות רוח פשוטה, בין השמיכות, וכשהתעוררה למחרת בבוקר מצאה אותו מת במיטתו. דלקת בדם הסלימה בזמן שישן ובלילה האפל והדומם, איבריו של הילד קרסו בזה אחר זה וחדלו מלתפקד.
ניתן רק לנחש באיזה רגע עצם ילדה את עיניו בפעם האחרונה, והאם הוא קרא בכלל להוריו. אך בבוקר טפחה בפניה של אסתר המציאות הקשה, כאשר מצאה את גופו הקר של בנה שוכב מול עיניה ההמומות.
קהילתנו הייתה במצב של זעזוע עמוק נוכח מותו של ילד בגיל כה צעיר, אך איש לא היה מסוגל לתאר לעצמו את הזעזוע והיגון העמוק שחשה אם צעירה זו.
שנים מספר חלפו מאז אותו לילה טראגי, ואסתר ילדה עוד כמה ילדים. אבל הטראומה שבאובדן כל כך עצום הוא פצע שלעולם לא יתרפא כליל. הכאב אולי מתקהה במקצת, אך תחושת החור הריק נמשך לנצח.
חברתי החלה את הרצאתה במלים "אינני מכירה רבים ביניכם, אך אני יודעת מדוע חנה ביקשה ממני לדבר הערב".
למן ההתחלה ביקשה אותנו אסתר, "אנא אל תשימו לב לדמעות שלי, כיוון שזו הפעם הראשונה שאני מדברת מול קהל על נושא כל כך אישי. אבל כאשר חנה התקשרה אליי, הרגשתי שהגיע הזמן להתמודד עם האתגר ולראות אם אצליח לשתף אחרים בהתנסות שעברתי".
היא הסבירה בקצרה את מה שקרה בעת פטירתו של בנה והמשיכה להתייחס לאירוע בכינוי "אותו לילה", שכן היה ברור ומובן שקשה לה מדי לומר את המלים "מותו של בני".
אסתר פירטה את השלבים הרבים שהיא עברה בהתמודדות עם אובדנו של בנה. במשך השנה הראשונה, היא הייתה זקוקה לכל כוחותיה רק כדי להתעורר בבוקר ולהתלבש. היא תיארה כיצד ביקשה מאבי, הרב שלה, כאשר ביקר אותה במהלך ה"שבעה", לספר לה משהו – דבר כלשהו, לקח, שיעור, מלות נחמה כלשהן. הוא ענה בחוכמה, "לא, לא עכשיו. עדיין לא הגיע הזמן לכך".
אסתר הסבירה כיצד דבריו אלו נתנו לגיטימציה לצורך של אדם החווה אובדן של אדם אהוב, להתאבל, להרגיש את עמקי הכאב, בעודו מסונוור מיגון וצער, בטרם יחפש הבנה כלשהי.
אסתר הקריאה לנו קטעים מיומנה האישי. היא הראתה לנו, דרך הקטעים שהקריאה, דרך השירה שכתבה והרהוריה, כיצד היא התקדמה ועברה דרך שלבי הריפוי השונים. היא תיארה את הקירבה העמוקה שלה לאלוקים לכל אורך מאבקיה. פעם היא הרגישה מלאת שאלות, כעס, דיכאון ועצב, אך למרות זאת, הקשר שלה עם אלוקים נעשה רב-עוצמה וחזק אף יותר משהיה אי פעם.
מתוך שכנוע כביר, היא הסבירה על המודעות החדשה שפיתחה, ולרגישותה העצומה, כאשר ה' הפך ונעשה גורם ממשי בחייה.
לאחר מכן, היא דיברה על כך שמודעותה הפכה לבסוף להתחשבות באחרים במצבים דומים. היא נזכרה כיצד אמה אמרה לה פעם, "בתי היקרה, למרות הכאב שאת מרגישה, את מוכרחה להבין שאין לך זכויות יוצרים על הכאב. גם אחרים חווים כאב וסבל. ההבנה הזו לא מפחיתה בשום אופן מכאבך, אלא היא נותנת לך את הכלים לפתח רגישות גבוהה עוד יותר".
אסתר מצאה את הכלים הללו ואת אותו כוח פנימי שאיפשר לה לשאת דברים בפנינו באותו ערב.
כל ההרצאות בסדרת קיץ רבת חלקים זו היו מעניינות, רלבנטיות ואינפורמטיביות, אך הרצאתה של אסתר נגעה במקום עמוק בתוך כל אחד ואחת מאתנו – דווקא מפני שהיא דיברה ישר מן הלב, בצורה כל כך אישית וכנה.
התחזקנו מן האומץ שלה, פיתחנו אמונה מחודשת דרך אמונתה, ובכינו בדממה או בגלוי, יחד עם הדמעות שזרמו במורד לחייה.
כאשר הרהרתי בהרצאה הזו לאחר מכן, נוכחתי כי הרצאתה הייתה המענה רב-העוצמה ביותר לשאלה הקיימת-תמיד המציקה את כולנו – האם לאלוקים איכפת כשעצוב לי?
איך יכול אדם למצוא את הכוח ואת האומץ לצאת מסבל אישי טראגי כל כך ובכל זאת להמשיך לתפקד? יתר על כן, מה נתן לה את העוז לשתף אחרים בהתנסויותיה האינטימיות והאישיות ביותר, כדי שגם הם יוכלו ללמוד ולצמוח דרך כך?
ומה מושך אנשים להשיל מעליהם את אדישותם ואת האפטיה שלהם כדי לחבוק לעומק את התנסויותיו של אדם זר, לחיות אותן מחדש ביחד עם אותו אדם, ולעבור טרנספורמציה בתהליך הזה? מה פותח אותנו לרגשות כגון צער כביר, כאשר אדם אחר עצוב, ולאיכפתיות ודאגה כזו נוכח כאבו וסבלו של אדם אחר?
מעמקים כאלה של אמפתיה, איכפתיות ואהבה יכולים להתעורר רק דרך עוצמתו של הגרעין האלוקי והחיבור אליו בתוך כל אחד ואחת מאתנו.
כפי שהחלק האלוקי שבתוך כל אחד מאתנו צף ועלה לפני השטח באותו ערב, הרי מה שנתגלה בצורה מפורשת כל כך – ויותר משכנעת ממה שיכול להיות כל טיעון וויכוח – היה שאיכפת לנו, בפשטות, ורק ואך ורק משום שאיכפת לאלוקים.
כתוב תגובה