ראש יחידת המלטי"ם מפיץ יהדות ביישוב

כשדוד טל מהיישוב תמרת מתבקש לספר על שירותו הצבאי, הוא מתעקש בעדינות לדלג על הקטע הזה ולעבור הלאה – לחייו כיום, "החיים מלאי המשמעות" כפי שהוא קורא להם. הוא לא עושה זאת כמי שמעוניין למחוק את עברו, אלא כמי שעדיין נושא באחריות לתפקיד הרגיש אותו מילא ומרצון שלא לחשוף פרטים מסווגים מהתפקיד מלא האחריות – ראש מדור המל"טים ומזל"טים בחיל האוויר. מה שהביא אותו בכל זאת להתראיין היה הרצון להראות דוגמא אישית, כיצד ניתן לשלב בין חיים מלאי עבודה בפרויקטים טכנולוגיים לבין קיום אורח חיים יהודי מלא. לטובת העניין הוא הסכים לנדב פרטים בודדים על עברו הצבאי אבל סירב להרחיב מעבר לכך.

"אבי ז"ל נולד בפולין" פותח דוד את סיפורו "והתושייה שגילה ופעולותיו המדויקות כשהרגיש בסכנה שעומדת להגיע על יהודי פולין, הצילו את חייו ואפשרו לו לברוח כבחור צעיר מפולין, לאודסה שבברית המועצות. באודסה הוא פגש את אמי שתחיה ושם הם נישאו ונמלטו מהנאצים לאלמה-אטה שבקזחסטן, שם נולדתי. לאחר המלחמה, החליטו הורי לעלות לארץ ישראל כשבדרך הם נאלצו לעשות חניות בדרכם להגשמת היעד בצ'כיה, אוסטריה ואיטליה".

הזוג הצעיר ובנם הפעוט הוגלו על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין, ורק לאחר כמה שנות נדודים נוספות בארץ מצאו את מקומם בפרדס חנה.

דוד טל בבר המצווה

"הורי רשמו אותי לביה"ס בישוב שהתאים לרוח-ההתיישבות שהייתה אז בארץ, אבל לבי נטה כל הזמן למטוסים, לרחפנים ולמצנחים. זה היה טבעי שכאשר התאפשר, יצאתי ללמוד בביה"ס הטכני של חיל האוויר והתחלתי את שירותי הצבאי קרוב למטוסים. בחרתי לשרת בקבע בצבא וחשתי גאוות יחידה: עולה חדש, "ילד-שואה" מרקיע שחקים בחיל האוויר של ישראל. נשלחתי ע"י הצבא ללימודים באוניברסיטת חיפה ובהמשך למדתי גם אלקטרואופטיקה ולימודי הנדסת אלקטרוניקה. את לימודי ההנדסה סיימתי בהצלחה וכך מצאתי את עצמי בסופו של דבר עומד בראש מדור מל"טים-מזל"טים, כשאני שותף פעיל בפיתוחם של מה שהיו מאז חוד החנית של מודיעין בזמן אמיתי. בשנת 1989 פרשתי מצה"ל ושימשתי כמנהל טכני של שתי חברות כבלים גדולות. באחריותי היה לבנות מוקד לקליטת לוויינים, תקשורות בסיבים אופטיים ומיקרוגלים ועוד, כשבין לבין החל השינוי הגדול בחיי, שכיום אני מגדיר אותו כהליך התעופה הרוחני שלי"...

דוד מפקד על מל"ט

השינוי שעליו מדבר דוד היה שנים בודדות לאחר שעברו להתגורר ביישוב תמרת, הצופה אל עמק יזרעאל – היישוב הקהילתי הראשון בארץ שהוקם כולו מכספי התושבים, ומבוסס על אנשי צבא וביטחון ובעלי מקצועות חופשיים.

"המציאות גברה על החזון" מתאר דוד. "בכספי התושבים בנינו בריכת שחיה, אולם ספורט גדול ומפואר, מגרשי טניס, בי"ס, גנים, מעונות, צרכניה, פינות משחק בנופש פעיל לילדים ולכל המשפחה ופתאום, בתוך כל אלה אירע מהפך כשרעייתי המוכרת בעמק כאשת חינוך וכמנהלת בית הספר האזורי לילדים מחוננים, החליטה לפתע לחזור בתשובה. לי ולסביבה לא היה קל לחוות ולעכל את השינוי, אבל כידוע נשים פורצות-דרך ובסופו של דבר מצאתי את עצמי הולך בעקבותיה ולא מכורח המציאות.

הכול החל מבעיה חינוכית עם הבת שלנו. פנינו לייעוץ ובעל המקצוע שבו נעזרנו היה חסיד חב"ד, והוא הציע לנו שנכתוב לרבי מליובאוויטש. המכתב הזה גרם לאשתי לפנות לבית חב"ד ביישובי עמק יזרעאל שמפעיל הרב אליעזר גבירץ ומאז פתחנו בהליך רציני של התקרבות לתורה ומצוות, שאת תוצאותיו אתה יכול לראות במו עיניך".

מתנה שהעניקו לו פיקודיו ביחידת המלטי"ם

תושבי תמרת לא הבחינו בהתחלה בשינוי העובר על משפחת טל, ממקימי היישוב, וגם כשדוד- שנפשו צמאה למעט רוחניות, החל להשתתף ב"מניין" שהתקיים בלילות שבת והורכב מכמה מתפללים בודדים שהתקבצו באחת מכיתות בית הספר המקומי, הם ראו זאת כמשהו חולף. "כפתרון לכמיהה שלי להתפלל נסעתי מידי שבת בבוקר, ברכב, אל מושב נהלל הסמוך. בשלב מאוחר יותר, כשהבנתי שהדבר אינו מתאים, גמעתי את הדרך בהליכה. במקביל השתתפנו בשיעורי תורה של הרב גבירץ והחלנו לשמור מצוות".

הם גם התייעצו רבות עם הרב ישעיהו הרצל, אז רבה של כפר תבור וכיום רב העיר נצרת עילית. "באותו שלב התעוררנו והבנו שאנו בעיצומו של תהליך רציני של חזרה בתשובה. ידענו שאם נשאר לגור בתמרת, ללא קהילה דתית ואווירה תומכת – נצעד במקום ולכן החלטנו להיפרד בקושי רב מתמרת ולעבור להתגורר במקום תורני כדי לקיים את מה שנאמר 'הווי גולה למקום תורה'. ממחשבה למעשה עזבנו את ביתנו ביישוב שכל כך אהבנו".

"אחרי שנתיים נפלאות מבחינה רוחנית בכפר תבור ועוד שנתיים נהדרות שאותן העברנו בקהילה התומכת והמיוחדת של חב"ד במגדל העמק, כשאנו אפופים באווירה תורנית-חסידית ומלאת יראת-שמים. הסתיימה בניית הבית בתמרת שבנייתו החלה בתקופת החזרה בתשובה. היינו בהתלבטות גדולה מה לעשות והחלטנו לשאול את הרבי שמכיר את שורש נשמותיו לפני ולפנים. תשובת הרבי הייתה חד משמעית - הביתה! בהתחלה חשבנו שזה גדול עלינו, אבל בהדרגה הבנו עד כמה אנחנו 'תפורים' לתפקיד. הישוב לא שמח כשראה אותנו חוזרים אליו. היו חששות שנכפה את דרכנו על החברים וקיבלנו מסרים שיידעו אותנו שכדאי לנו לבחור במקום שמתאים לרוח החיים שלנו, למרות שיש לנו מניה בישוב ואנו חברים בו על פי חוק. אבל החלטנו להישאר וידענו שזו השליחות שלנו. לא בכפיה על הזולת אלא במאור פנים. פשוט להיות שם עבורם".

דוד טל ואשתו בבית הכנסת של תמרת

ואכן, בסבלנות אין קץ, במאור פנים אמיתי ובאהבה גדולה הם נמצאים שם ומקיימים פעילות עם בני היישוב. הנועם, המתינות, החן והאהבה שמוקרנים לכל יהודי ומכל הלב, מחוללים מהפך וגורמים לבני היישוב לראות בהם כחלק אינטגראלי מהיישוב וככתובת לכל עניין יהודי. "זה לא היה קל ונדרשה לכך עבודת נמלים של ממש, אבל הרבי ידע בדיוק שגם ביישוב כזה נדרש מגדלור יהודי ושאנחנו מתאימים להיות שם עבור כולם. אתן לך רק דוגמא קטנה לכתובת שאנו משמשים לתושבי המקום: בימות הקיץ, אני נוהג לפתוח את חלונות הבית ולומר את הקידוש בקול רם ובמתינות. אחרי חצי שנה גילתה השכנה שגרה בדירה מתחתינו לרעייתי שזמן קצר לפני שהם הגיעו לתמרת הם החליטו לעשות קידוש מידי שבת, אבל התקשו לעשות זאת. לדברי השכנה, במשך תקופה ארוכה בעלה 'חיקה' אותי ובכל ליל שבת, כשחזרתי מתפילת קבלת שבת הוא נעמד עם גביע מלא ביין והמתין שאתחיל באמירת הקידוש, כדי שיוכל לחזור אחרי מילה במילה. זו דוגמא קטנה שהמחישה לי כמה אנחנו הופכים למקור השראה גם אם איננו יודעים זאת".

בחתונה

עם הזמן חלף החשש מפניהם ובית הכנסת שפעל במבנה בית ספר שנסגר קנה לעצמו שם של מפגש חמים. "אין משפחה אחת ביישוב שלא ביקרה בו פעם אחת - בעיתות שמחה או עצב. למרות שרוב המתפללים כלל אינם דתיים, כולם נהנים להגיע לבית הכנסת ואין מישהו שלא מרגיש מחובר למקום. בבית הכנסת יש הרבה חום, בסיום התפילה כולם לוחצים ידיים זה לזה המתפללים הם בעלי מקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, נדל"ניסטים, קבלנים, מהנדסים אנשי צבא (כולל בעלי דרגות בכירות) וכן צעירים מתקרבים שמגיעים להתפלל מידי שבת. מעניין לציין כי אחד מעמודי התווך בבית הכנסת המקומי הוא בכלל יהודי שלמד בצעירותו בישיבת פוניבז'. "כל יהודי והסיפור שלו".

הדרך להצעדת בית הכנסת כמקום מרכזי בחיי הקהילה בתמרת לא הייתה קלה. בשנים הראשונות, היו מגיעים רגלית תלמידי ישיבה ממגדל העמק כדי להשלים מניין ופעמים רבות דוד או אשתו היו צריכים לעבור בשעת בוקר מוקדמת מבית לבית כדי להשיג מניין, אבל ההשקעה השתלמה וכיום "בכל שבת יש לפחות שני מניינים של מתפללים, בלילה וביום. לעיתים גם בימות החול יש מניינים".

"לצערנו, במלחמת לבנון השניה, ידע הישוב שכול כשבן תמרת, סרן גלעד שטוקלמן ז"ל - נפל. הכאב עטף את הישוב כולו ואביו הצטרף לקהל המתפללים לאמירת "קדיש", לאורך כל השנה והוחלט לשפץ את ביה"ס ולהפוך אותו באופן רשמי לבית כנסת ע"ש גלעד ז"ל. גלעד היה נשמה גיבורה וטהורה שבוודאי פעלה רבות שם למעלה כדי שיקום בישוב שלנו בית כנסת יהודי. מול קריאות המואזין הנשמעות 5 פעמים ביום, מהישובים הסמוכים לנו, נשמעת כאן הקריאה 'שמע-ישראל'. בזכות נשמתו היפה של גלעד, קם בית-הכנסת בתמרת. ארון הקודש מכיל שלושה ספרי תורה המשמשים אותנו במהלך השנה והאחרון הוכנס לפני כשנה וחצי במימון שלנו - משפחת טל".

דוד מספר גם על פעילויות נוספות מעבר לתפילות הנערכות ביישוב כמפגש עם ילדי הגנים והסבר לקראת החגים, תקיעת שופר לכל בני היישוב, הקפות שניות רבות משתתפים במוצאי שמחת תורה, הדלקת חנוכיות וחלוקת סופגניות בבתים, קריאת מגילה בבית בכנסת ובבתים של חברים בעלי קשיי נידות, חלוקת משלוחי מנות בפורים, חלוקת מצות עבודת יד לקראת פסח, תהלוכה עם ילדים בל"ג בעומר ועוד.

הוא מבקש לסיים את הראיון הזה בסיפור מעניין.

"כילד, אבי היה לוקח אותי בחגים לבית-הכנסת. זכורני שבאחת השנים, בתפילת יום הכיפורים, התווכחו ביניהם שני מתפללים שישבו בסמוך כמה "אבינו מלכנו" יש בתפילת "אבינו מלכנו" בסידור. הבן של אחד מהם, משך בטלית אביו, אבל האב התעלם ממנו והמשיך להתווכח עם חברו. לבסוף, כאשר המשיכות בטלית לא פסקו, פנה האבא ברוגזה אל הבן ושאל אותו מה רצונו. השיב לו הבן: "אבא, אבינו מלכנו יש רק אחד"! המענה הפסקני הקצר והענייני הזה של ילד קטן, כמעט בן גילי עורר בי איזושהי נקודה קטנה בלב שאולי בבוא הזמן, שנים רבות אח"כ, היא הבשילה והכשירה אותי לעשות תשובה ולהתחבר לבורא האחד והיחיד, ולתורתו הנצחית - להתחבר לנקודת האמת היהודית שבתוכי"...