ממשפחה נוצרית בנברסקה עד לכפר חב"ד: סיפורו המרגש של הכורך

לפני מספר שבועות הסתיימה תחרות לעסקים קטנים של בנק הפועלים. הזוכה? דניאל רובר ובניו מכפר חב"ד, בעלי עסק קטן לכריכות ספרים ומוצרי יודאיקה מעור.

היו כאלו שהרימו גבה למשמע זכייתו של החב"דניק המזוקן שהתחרה כאן מול עסקים נחשבים ומוכרים ממנו, אבל מי שמכיר את דניאל ואת המפעל שהקים בעשרת אצבעותיו, ידע שמכריו ומאות רבות מלקוחותיו הנאמנים יהיו שם בשבילו, ושהיכרותם עם האיש ומפעל חייו יעמדו לצידו.

זהו סיפור על חיים מלאי תהפוכות שבמרכזם עסק קטן שמהקמתו יש כדי ללמוד על אמונה, עקשנות ועבודת כפיים המשולבת בהשגחה פרטית מופלאה והרבה בטחון בה'.

משפחתה נוצרית אדוקה

דניאל נולד למשפחה נוצרית-אוונגליסטית אדוקה בעיר וויין שבמדינת נברסקה שבארה"ב. הוא אח בכור ל-5 אחים ואחות וגודלה של המשפחה מצביע על האדיקות הדתית של הוריו. בילדותו הוא הלך לבית הספר הנוצרי בעיר וגם היה חלק מילדי המקהלה הכנסייתית שאליה הלכה המשפחה.

בגיל 7 התייתם דניאל מאביו וחמש שנים לאחר מכן ארזה המשפה את חפציה ועברה למיניסוטה שם מצאה אימו עבודה כמורה להיסטוריה. לימודי ההיסטוריה היו אורחים של קבע בבית הרוברים והם אלו שהביאו בסופו של דבר לשינוי בחייו של דניאל.

"למדתי בתיכון המקומי אבל פשוט שנאתי את המקום. לא הייתי הטיפוס שיכול לשבת וללמוד ולמרות זאת, השיעור היחיד שאליו הייתי נכנס היה שיעור ההיסטוריה שבו הכרתי את היהדות והתחברתי אליה. מעבר להיסטוריה של עם ישראל כעם הנבחר, מצאתי שלכל אורך ההיסטוריה היהודים מופיעים כגורם שנוכח בצורה כזו או אחרת. ממלכות קמו ונפלו אבל העם הקטן הזה היה שם ותמיד היה לו תפקיד חשוב, וזה סקרן אותי".

רובר כילד (במרכז)

במחנה הצבאי עם השלוחים של הרבי

בגיל 17 הוא התגייס למודיעין חיל האוויר האמריקני ועבר לבסיס חיל האוויר באל-פאסו שבטקסס. "הבסיס היה בגודל של עיר שלימה, ואני – בשילוב של שעמום ורצון להכיר את ההיסטוריה של היהודים אותם כמעט לא הכרתי מקרוב, נמשכתי לבית הכנסת שבבסיס. פגשתי שם את קצין הדת הצבאי פיליפ סילברסטיין ודיברנו במשך שעות. השיחות איתו יישבו את דעתי ונתנו לי תשובות לשאלות רבות על החיים ועל משמעותם. המעניין הוא שדווקא פרט שולי לכאורה שמצאתי בבית הכנסת – העיתון היהודי מניו-יורק ה'ג'ואיש פרס' היה זה שפתח לי יותר מהכול צוהר לחיים יהודיים. דרכו הכרתי מושגים, ספרים ועולם שלם. זה היה הצינור שלי לחיים מלאי משמעות שרציתי להכיר ואפשר לומר שיותר מהכול, העולם המופלא שהעיתון הראה לי, זה מה שגרם לי להתגייר".

בקיץ הראשון שלו במחנה הצבאי הגיעו למחנה שני בחורים חב"דניקים שנשלחו על ידי הרבי מליובאוויטש להביא אור של יהדות בימי החופש שלהם לחיילים היהודים באל-פאסו. "כמי שקרא באופן קבוע את ה'ג'ואיש פרס' ידעתי על היציאה של מאות בחורי חב"ד ליהודים שגרים במקומות נדחים וחיכיתי שיבואו גם לאל-פאסו. הרבה חיילים יהודיים שהיו בבסיס לא ידעו בכלל מי הם ולמה הם הגיעו אלינו, אבל דווקא אני, הגוי, ידעתי, ובשבילי כל יום שהייתי במחיצתם היה חוויה שאפשרה לי לראות מקרוב חיים יהודיים גם במאה העשרים".

אחרי חקירה ארוכה, הוא החליט להתגייר.

מה משך אותך ליהדות? מה גרם לך לנטוש הכול ולהכניס את עצמך לחיים מלאי משמעות אבל גם משמעת?

"כפי שציינתי, העובדה שהיהודים תמיד שרדו ותמיד צצו מחדש, גרמה לי להבין שלא מדובר בתכסיסים, בערמה או בחוש הישרדות בלתי מפוצח, אלא בכוח עמוק הרבה יותר שתמיד שמר עליהם. העמקתי הרבה וקראתי בלי סוף ספרים וגיליתי את האמת המוחלטת של התורה. כשהגעתי להכרה באמת של התורה, השלמתי פאזל. הבנתי שהעם היהודי שרד כי הוא שייך לאלוקי אמת שנתן לו תורת אמת. הבנתי שאמת היא משהו שבלתי אפשרי להרוג ולהכחיד."

בעקבות השירות הצבאי, הוא נשלח בשנת 1973 לחזית בצפון ווייטנאם והעובדה גרמה לו להתקרב ליהדות אף יותר. "השקט שהיה שם והעובדה שאף אחד לא מכיר אותי נתנו לי זמן מצד אחד, ואפשרות להתנהג כיהודי מהצד השני בלי שיטרידו אותי".

"אני יודע, אתה צריך אוכל כשר"

כמובן שהמרחק מכל קהילה יהודית היה חסר, אבל כיוון שהוא עוד לא היה יהודי בפועל – העובדה שהוא התפלל ללא מניין לא ממש הפריעה לו. למרות זאת הוא השתדל לשמור בכל הכוח על כל מה שיכל. "הלכתי עם כיפה וציצית ולמרות מסך החשדנות שעלה בהתחלה באופן טבעי, השתדלתי לשמור על כל חוקי היהדות. אחת הבעיות הקשות שהתמודדתי מולם היתה הכשרות אבל היא נפתרה בנס. יום אחד נכנסתי לחדרי כדי לבשל לעצמי אוכל כשר כשלחדר נכנס פתאום זקן סיני שהיה אחראי על הצד המטבח בבסיס. פניתי אליו וביקשתי שייתן לי סירים ומחבתות פרטיים כדי שאוכל להתמודד עם "בעיית אכילה המצריכה דיאטה מיוחדת" אבל להפתעתי הזקן ענה "אני יודע, אתה צריך אוכל כשר".

התברר שהזקן שמגיע משנחאי, התגורר ברובע בו שוכנו כמה ישיבות – ביניהם ישיבת חב"ד – בתקופת מלחמת העולם השניה. הוא הכיר מושגים ביהדות וכשראה אדם עם כיפה וציצית הבין שהוא יהודי דתי. "הזקן נרתם לעזרתי, סייע בכל הכוח וארגן לי חדר פרטי וארון עם מנעול שלתוכו הכנסתי כלי בישול שהביא לי".

חצי שנה לאחר מכן התגייר דניאל ועלה ללמוד בישיבה בכפר חב"ד. הוא התאהב בארץ וידע שביום מהימים יקים בה את ביתו. בגיל 22 חזר דניאל לבית אמו במיניסוטה, שם הכירו לו בחורה יהודיה מהעיר סיינט-פול והשניים נישאו.

דניאל בעבודתו

במיניסוטה עבד דניאל כשוחט בהמות וכמשגיח כשרות והעובדה שאהב עבודות כפיים ונהג לכרוך את הסידורים הקרועים שמצא בבית הכנסת היתה זו שעמדה לצדו מאוחר יותר. "אני אדם שאוהב לעשות ולתקן ולכן קיבלתי על עצמי לכרוך את ספרי הקודש הקרועים. כיוון שאהבתי את מלאכת הכריכה למדתי איך לעשות את זה באופן מקצועי אחרי שראיתי פרסום של "בית הספר לאומנות הספרים במיניסוטה" שהציע לימודי כריכה, אומנות, תיקון ועוד. לא חשבתי באותו זמן להתפרנס מזה, אבל משמיים התגלגלו הדברים אחרת והעובדה שדאגתי לתקן את הסידורים, לשם שמיים, הביאה פרנסה מכובדת לי ולילדי בהמשך החיים".

נולדו לזוג רובר ארבעה ילדים (מתוך ששה) וחודשיים לפני לידת הילד החמישי, בשנת 87 הם עלו לארץ, לא לפני שעברו בניו-יורק וקיבלו את ברכת הרבי.

5 שנים הם התגוררו בירושלים כשהוא עובד ככורך באחת ההוצאות לאור התורניות הגדולות בארץ, הוצאת מאזניים-וגשל.

ואז הם החליטו לעבור לכפר חב"ד. "רצינו שהילדים שלנו יגדלו באווירה חסידית אותנטית שמשולבת בחיים מיוחדים כפי שרק כפר יכול להציע".

מכריכה לכריכה

בכפר חב"ד הוא התאים ככפה ליד. ההוצאה לאור החב"דית חיפשה אדם כמוהו והוא החל בכריכת שבועון "כפר חב"ד", "שיחת השבוע" ושלל ספרי קודש של החסידות. אבל כדי לפרנס משפחה בת שבעה נפשות, דניאל חיפש את הנישה הייחודית שלו שתאפשר לו להתפרנס בכבוד. "בדיוק באותם שנים התחיל להיכנס לארץ שוק כריכות העור, והבנתי שזה הדבר שמתאים לי ככפה ליד מכל הבחינות". רק 3 עסקים שהתמחו בתחום פעלו אז בארץ ודניאל קפץ למים הרדודים. שניים מהעסקים האלו נסגרו מאז, השלישי מדשדש ולמרות שבשנים האחרונות נפתחו עסקים רבים בתחום, כריכיית רובר היא הגדולה והמגוונת ביותר בארץ. "הבנו שהשוק בנוי על מתנות ושמדובר במצרך שכל אחד צריך".

בשנת 2002 נכנסו שני בניו, בנצי ונפתלי לעסק ומינפו אותו. הם החלו לשווק אותו לעולם הגדול ומוציאים מידי חודש משלוחים לכארבעים יעדים בעולם מלבד כמה מאות נוספים פעם או כמה פעמים בשנה.

אבל למה אנחנו מספרים לכם את כל זה, כי דניאל נשאר האיש הצנוע שממשיך לעבוד עם שתי ידיו, לפעמים עד 12 שעות ביום. כשנכנסתי לכריכיה, מצאתי אותו עובד מעל כריכת סידור גדולה במיוחד שהוזמנה עבור שליח-ציבור בבית כנסת בדרום אפריקה כשהוא ממלמל "זה א-לי ואנווהו".

"המיוחד באבא שלי" מעיד בנו הגדול בנצי, האיש עומד מאחורי מינוף המפעל והבאתו למימדים חדשים "היא העובדה שהוא נשאר "האיש הפשוט" שמתרגש מכל ספר מחדש ומודה לה' על כל ספר נוסף שיוצא מתחת ידיו. הוא לרגע לא חושב שהכול מובן מאליו או שהכול מגיע לו. מבחינתו על כל ספר שיצא מושלם מתחת ידיו הוא צריך להוקיר תודה לקדוש ברוך הוא, וכך הוא מחנך אותנו".

הרגעים המרגשים באמת

הפשטות האצילית הזו היא זו שגרמה להם להיבחר כחביבי הקהל. אבל היא גם גרמה להם להיות נותני השירות בתחום העור לבית הנשיא, לבית ראש הממשלה ולגורמים רשמיים רבים. "לפני כשנה וחצי, במסגרת ביקורו בארץ של אובמה, נבחרנו להיות אלו שהופקדו על המזכרת שהוענקה מבית הנשיא לאובמה: כריכה מיוחדת המדמה את הכותל המערבי עם לוגו בית הנשיא שעוטף את הביוגרפיה של אביו. הוא התרגש מאוד והתפעל מהיופי של המתנה וקיבלנו על כך פידבקים רבים".

אבל אם תשאלו אותם, העובדה הזו כמו גם ספר התנ"ך שנכרך אצלם ומוצב באופן קבוע בספריה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, לא מרגשים אותם כמו שמרגש אותם לראות בבית הכנסת בכפר חב"ד, את אחד מתושבי המקום מתפלל מתוך ספר שנכרך על ידם. "אם תשאל אותנו" אומר דניאל כשבנו בנצי 'חותם' על כל מילה "כל העסק הזה וכל הסיבה שזכינו להיות בו היא כדי לעשות כלי שרת לקדוש ברוך הוא. כשאני רואה ילדות הולכות עם הסידורים שלי לבית הכנסת או אדם שהתחתן לפני 15 שנה ומתפלל בכל יום עם סידור שנכרך על ידינו אני המאושר באדם. כשאנחנו רואים כלה שנכנסת לחופה והיא מחזיקה בספר שלנו, או אנשים שמתפללים בראש השנה ויום כיפור עם המחזורים שלנו, אנחנו יודעים שהיה שווה להקים את העסק ולו כדי לתת להם את האפשרות להתפלל ביום החשוב להם בצורה הטובה ביותר". דניאל עוצר רגע ואחר כך ממשיך "אין ספק שהברכות של הרבי מליובאוויטש להצלחה בארץ, כמו גם התפילות של האנשים מתוך ספרי הקודש שיצאו מתחת ידינו, מלוות אותנו לכל אורך הדרך. לא יכולנו לצפות שהדברים יקרו טוב יותר".

לקראת סיום, כשאני שואל על הקשר שלו עם אחיו אני לומד שפעם בשנה הוא נוסע למיניסוטה, שם הוא פוגש את אמו הזקנה וחמשת אחיו. "למרות שגדלנו במשפחה דתיה, אני היחיד שבסוף יצא דתי... ולא סתם דתי אלא יהודי, אבל למרות הכול הם מתחשבים בי מאוד ומעריכים אותי".

דניאל במפגש השנתי שלו עם האחים

עמידה בניסיון

כשאני עומד במפתן הדלת, בנצי קורא לי ומבקש לספר סיפור מעניין, המשתלב היטב עם אמונתם ואורח חייהם. "לפני 4 שנים הגיע לכאן נוצרי מאיטליה שהציע לנו את עסקת חיינו. הוא ביקש לכרוך 26,000 עותקים של התנ"ך ב-12 שפות. סך כל ההזמנה עמד על 312,000 ספרים והרווח הכספי עמד על כמה מיליוני שקלים. אבא שלי התחיל לעבוד על הספרים אבל קול פנימי אמר לו לעצור. למרות שאף פעם הוא לא מעיין בתוכן של הספרים ולמרות שהאיטלקי אמר שמדובר בתנ"ך בלבד הוא בדק את תוכן הספר וגילה שמדובר בספר הברית החדשה. רצתי לשאול את הרב מה לעשות וקיבלתי תשובה חד-משמעית שאסור לנו לעשות את העבודה הזו. יצאתי מהרב במפח נפש והלכתי להתייעץ עם ידיד שנמצא בענף. להפתעתי, החבר פתח קובץ לימוד 'דבר מלכות' של הרבי מליובאוויטש שלמד באותו בוקר, והראה לי שיחה שבה הרבי מדבר על האיסור לעסוק עם עבודה זרה "לא באופן ישיר ולא בעקיפין, כי אין בזה ברכה".

כמה ימים לאחר מכן, האיטלקי חזר לכאן, וביקש לדעת מה חדש עם העבודה. הסברנו לו שגילינו שהוא שיקר עלינו ואנחנו לא יכולים דבר שנוגד את האמונה שלנו. הוא כעס והציע סכום גבוה פי שלש, אבל סירבנו. הוא הסביר שרצה שהספרים יכרכו דווקא בארץ הקודש אבל כשהבין שאנחנו מוכנים להפסיד את העסקה יצא מהמקום ונעלם".

"באופן אישי, כמנהל המפעל" ממשיך בנצי" זו היתה תחושה מאוד קשה. עליתי לחדר שלי והרגשתי שאני רק בקושי עומד בניסיון. מי שהרגיע אותי היה אבא שלי שאמר שהפרנסה מהשמיים והקב"ה יפתח לנו צינור אחר. לקח לי שבוע להתאושש מכך אבל נוכחתי לראות שהקב"ה פתח לנו צינורות אחרים. זה היה הניסיון הכי קשה בחיי אבל גם אם לא היינו מקבלים את הפיצוי השמימי, הייתי חוזר עליו ואני לא מתחרט אפילו לרגע שעמדתי בו".