"אנטרטיקה, גיאורגיה, רוסיה, ארגנטינה, ברזיל, אזרבייג'אן, צ'ילה, בריטניה, בלגיה, דנמרק, פאראגווי, מקדוניה, סרביה, מונטנגרו, הודו, דרום אפריקה, ירדן, ערב הסעודית, מצרים" מאיר אלפסי יורה את שמותיהם של שישים ומשהו המדינות בהם ביקר, כשלפתע הוא נאלץ לעצור באמצע. הסיבה? אחת מהשתיים. או שהוא מתקשה לזכור את שמותיהם או שהאוויר בריאותיו נגמר לפני שהוא מסיים את הרשימה. כך או כך, הוא תמיד צריך לעיין בארבעת הדרכונים שלו (שהתמלאו בחתימות) כדי להיזכר בשמות כולן.
מאיר, בן ה-30 הוא צלם מיוחד. צלם מקורי, שתמיד יכול להביא יומן מסע ממדינה נידחת או יעלה גלריה עם הסבר קצר מאתר עוצר נשימה שנמצא בסוף העולם, כזה שבנאדם רגיל לא יוכל לעולם להגיע אליו.
"לאחרונה הציע לי אחד מצלמי העיתונות המוכרים ביותר בארץ לבקש מספר השיאים של גינס להתמודד על משבצת הצלם שהיה במספר הגבוה ביותר של מדינות לצרכי צילום, אבל כל עוד לא אעבור בעוד 40 מדינות לפחות, אני לא מתכוון לעשות זאת". הוא מסביר ואז שותק רגע וממשיך "במחשבה שניה, אני בכלל לא יעשה את זה במשבצת הזאת. אם כבר במשבצת של הרב שהביא את היהדות למספר הגדול ביותר של מקומות על פני הגלובוס".
כשאני מסביר שלא הבנתי את התשובה, אלפסי מבהיר שבעיני עצמו המצלמה היא רק אמצעי לכלכל את משפחתו. המטרה, מבחינתו, היא להביא את היהדות לכל מקום. "אני לא מגדיר את עצמי הצלם הנודד אלא השגריר הנודד" הוא אומר, שגריר שמביא ויביא את היהדות לכל מקום בעולם בו הוא רק יכול. במסגרת הזו, הוא עומד בקשר הדוק עם שלוחי חב"ד רבים בעולם ומשתדל לעזור לשליח המקומי בכל מקום אליו הוא מגיע במה שרק יוכל.
הסיפור שלו מתחיל בערך בגיל 10. "יום אחד מצאתי את עצמי מחזיק במצלמה ומתאהב בצילום. זה לא הפך להיות משחק של כמה ימים אלא משהו שנשאבתי לתוכו. מהכסף שקיבלתי על הצטיינותי במבחנים קניתי מצלמה ועוד אחת ועוד אחת. המשפחה שלי, שהבינה לליבי עודדה אותי ובכל פעם שמישהו מבני המשפחה חזר מנסיעה מהרבי מליובאוויטש, הוא טרח לרכוש לי בדיוטי-פרי מצלמה שהייתה "המילה האחרונה". הייתי בטוח שבגיל בר-מצווה זה יחלוף אבל אז הוא רק העמיק. זה היה כשנסעתי לראשונה לחצרו של הרבי, כדי להיות שם בחגי חודש תשרי. המראות המדהימים שראיתי שם נתנו לי חשק להעביר אותם הלאה – לאנשים שלא זכו להיות שם, וכך מצאתי את עצמי עומד ומצלם את הווי החיים החסידי במרכז החסידות ומאז זה נשאר שם, לצידי. גם בתלמוד התורה השכונתי וגם בישיבות הייתי תלמיד מצטיין וסיימתי יותר מחצי מהש"ס (מהתלמוד) אבל מצלמות הפכו להיות התחביב שלי בסוף יום הלימודים הארוך".
התמונות שצילם אז התפרסמו חיש מהר והוא החל לצלם גם אירועים נוספים, ומשם הייתה קצרה הדרך להגשמת חלומו כצלם במשרה מלאה. אבל לצד צילום האירועים, הוא החל לצאת למסעות מסביב לעולם כדי לתעד אותם בעין המצלמה.
במקומות הרבים בהם ביקר, הוא צילם גם נופים ותרבויות שראה, כמו שבטים אינדיאניים נדחים, שכונות עוני ומצוקה וסיפורי חיים של אנשים אקראיים שפגש. אבל כפי שהוא העיד על עצמו בתחילה, למרות שצילם קרוב למאה וחמישים אלף תמונות, הוא לא רואה את עצמו כצלם אמיתי. "אני זו נדיר בעולם הצלמים" הוא מעיד על עצמו "אני רואה את עולם הצילום בכמה זווית שונות. הפרנסה שלי. הצורך לבטא את עצמי. והרצון לתת לאנשים לחוות אירועים, אישים ומקומות שאותם לא חוו. אבל מעל לכל אלו אני רואה את הצילום כדרך שלי להביא את היהדות לכל מקום בעולם. כלומר מבחינתי הצילום הוא רק האמצעי".
אומר ועושה. בכל מקום אליו מגיע אלפסי, הוא משתדל לעסוק בפעילות להפצת יהדות ועוזר לשליח המקומי. לפעמים זה במסירת שיעורים, לפעמים בניהול ארוחות השבת ולפעמים הוא לומד תורה בחברותא עם השליח או ילדיו שצמאים למפגש שכזה.
המסע לאנטרטיקה
מספר מאיר: במסגרת נסיעתי לאנטרקטיקה (הקוטב הדרומי) צילמתי את ההתרחשות מסביב. אין שם בית חב"ד, וכל המסע הזה היה משהו שלא ניתן לתאר. חוויה שכל דקה בה היא הרגשה של פעם בחיים שלא אשכח לעולם.
זה היה מסע לא קל שכלל נסיעה בת 15 יום באונייה שיצאה מחופי ארגנטינה שעברה במעבר דרק – מעבר האוניות המסוכן ביותר בעולם העובר בין 2 אוקיאנוסים, נטילת כדורים כמה פעמים ביום נגד מחלת ים, קור מקפיא, קרחונים מתנפצים ושייט בסירות בינות לקרחונים צפים, אבל הנסיעה הייתה משתלמת.
הרבי ביקש פעמים רבות להדפיס את ספר התניא בכל מקום בעולם, וכעת היא הודפסה גם ביבשת אנטרטיקה – וארבעת היהודים שנמצא באונייה היו מרותקים בכל יום לשיעור תורה שמסרתי להם.
ביקור באיים הצפים
"הייתי באיים הצפים בגבול פרו ובוליביה, באזור שבו מתגורר שבט האינקה שדובר את קאצ'ווה – שפת האינדיאנים. מצאתי שם בחור יהודי והנחתי לו תפילין. הייתה אווירה של קדושה מיוחדת ואני בטוח שמעולם אף יהודי לא הניח שם תפילין".
קצת פחות, אבל עדיין...
כשאלפסי התחתן לפני שבע שנים עם אשתו, הוא הביא איתו נדוניה מכובדת של ביקור ב-45 מדינות. מאז החתונה הביקורים שלו פחתו בצורה דרסטית, אבל מיד שנה הוא יוצא למסע גדול שכולל בדרך כלל כמה מדינות חדשות. "בספרי חסידות חב"ד מוזכר פעמים רבות על כך שלכל נשמה יש שליחות מיוחדת לזכך את העולם באמצעות לימוד תורה או קיום מצוות. אני נוסע לפיסות אדמה נדחות מאוד שאני מסופק אם אי פעם ביקר בהם יהודי דתי ואני בטוח שהמקומות האלו "מחכים" שיבוא יהודי כדי יתפלל עליהם, לקרוא בהם פרק תהילים, ללמוד תורה או לקיים עליהן מצוות. אני מרגיש שזו שליחות נדירה שנפלה בחלקי".
לדבריו, טיול במקומות האלו עוזר לו גם בעבודת ה' היומיומית שלו כשהוא מוצא לעצמו זמן להתבונן בגדולתו של הבורא, בתוך המרחבים הענקיים והמרהיבים שסביבו ולומר: "מה גדלו מעשיך ה'!"
הוסיפו תגובה