בס"ד. ש"פ ויצא, ט' כסלו, ה'תשל"ב*

(הנחה בלתי מוגה)

אתה אחד1 ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ כו', הנה נוסח זה אומרים בתפלת מנחה דשבת, רעוא דרעוין. וצריך להבין מהי המעלה של תפלת מנחה דשבת על כל התפלות, גם על (שאר) התפלות דשבת גופא, שאז דוקא אומרים אתה אחד כו' דמדבר בקוב"ה עצמו2. ובפרט על פי המבואר בד"ה זה לבעל ההילולא3 דבנוסח זה מבוארים כל המדריגות שבאצילות ולמעלה מאצילות, כל בחי' ההשתלשלות ושלמעלה מהשתלשלות.

ב) והנה בפרשת השבוע (פ' ויצא4) נאמר5 והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים גו', דמ"ש והאבן הזאת קאי אמ"ש לפני זה6 ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה. וידוע הדקדוקים בזה (וראה גם כן מאמר בעל ההילולא ד"ה וידר יעקב נדר שבתורת חיים7), מהו החידוש ועילוי בזה ששם את האבן מצבה ובזה שיצק שמן על ראשה. גם צריך להבין מ"ש8 וידר יעקב נדר לאמר אם גו' והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, והיינו דכאשר יתקיימו כל התנאים שמונה לפני זה – יהי' אלקים עמדי וגו', הנה אז דוקא יהי' האבן בית אלקים, דנוסף על העילוי שמאבני המקום (לשון רבים) נעשית אבן אחת9, ונוסף להעילוי דוישם אותה מצבה והעילוי דויצק שמן על ראשה, הנה נוסף על כל עילויים הנ"ל, תהי' עלי' גדולה יותר בהאבן, אשר יהי' בית אלקים. והנה פירוש והאבן גו' יהי' בית אלקים הוא, דכמו שבית כפשוטו מוסיף עילוי ושלימות בהאדם הדר בהבית (כמבואר בכמה דרושים, ובפרט בהדרושים המבארים ענין ביהמ"ק, ד"ה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד10), כן גם האבן הזאת גו' תוסיף עילוי ושלימות כביכול באלקים. וצריך להבין, איך שייך שהאבן תוסיף עילוי באלקים. והנה כיון שוהאבן גו' יהי' בית אלקים בא בהמשך למ"ש לפנ"ז11 והי' הוי' לי לאלקים, מובן, שהכוונה היא שהאבן יהי' בית (לא לבחי' אלקים סתם, כ"א) לבחי' אלקים, כמו שהוי' יהי' לאלקים. והיינו שהאבן תוסיף שלימות גם בבחי' הוי' שיהי' לאלקים. וגם צריך להבין (כמו שמקשה בתו"ח שם) מ"ש והאבן הזאת לשון נקבה, ואח"כ יהי' בית כו', דהול"ל תהי' בית גו', ואם אבן לשון זכר, הול"ל האבן הזה כו'.

ג) והנה יום ההילולא (ט' כסלו) הוא ערב יום הגאולה12 (יו"ד כסלו13). וידוע שהגאולה שייכת להענין דפדה בשלום נפשי14, וכמ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן באגה"ק שלו15 (בנוגע להגאולה די"ט כסלו) כשקראתי כו' פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום. דמזה מובן16 גם בנוגע להגאולה של כ"ק אדמו"ר האמצעי17, שהגאולה שייכת להענין דפדה בשלום נפשי שאומרים זה בשיעור תהלים החדשי (ביום העשירי לחודש). ובפרט לפי הידוע18, שהסדר המסודר אצל כ"ק רבותינו נשיאינו הי' שהיו אומרים שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, ובזמנים ידועים היו אומרים תהלים בשופי19, היינו שהיו מוסיפים לומר גם שיעור תהלים השבועי – שעפ"ז מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר13 מה שאדמו"ר הזקן אמר בי"ט כסלו הפסוק פדה בשלום נפשי, אף שפסוק זה אינו בשיעור החדשי דיום יט בחודש כ"א במזמורי תהלים דיום השלישי בשבוע (ויט"כ חל אז ביום השלישי), כי בהיות אדמו"ר הזקן במאסר הוסיף לומר גם שיעור תהלים השבועי. הרי מזה מובנת עוד יותר השייכות של הגאולה לענין פדה בשלום נפשי. דהרי השיעור הקבוע הוא שיעור תהלים החדשי, והשיעור של יום יט בחודש הוא תפלה למשה, שגם ענין זה שייך להגאולה20, ומ"מ מקשר כ"ק אדמו"ר הזקן הגאולה שלו להפסוק פדה בשלום נפשי דוקא, הרי זה מכריח עוד יותר שייכות ענין הגאולה לפסוק זה. ומזה מובן שכ"ה גם בנוגע להגאולה דיו"ד כסלו, כנ"ל.

והענין הוא, דהנה עיקר החידוש בהכתוב פדה בשלום נפשי הוא (לא עצם ענין הפדי', כ"א כמו שמבאר בעל ההילולא בד"ה פדה בשלום נפשי21 (שבספרו שערי תשובה)) בזה שהפדי' היא בשלום. דאפשר להיות פדי' בדרך מלחמה, והחידוש שבפדי' זו היא אשר (אף שהיא מקרב לי, מ"מ) פדה בשלום (דוקא) נפשי. וזהו ג"כ פי' המשך הכתוב כי ברבים היו עמדי, דתיבת כי היא נתינת טעם לתחלת דבריו שאמר פדה בשלום נפשי, שהטעם שפדה בשלום דוקא ולא במלחמה הוא – זה שברבים היו עמדי22. דעי"ז שגם אלו שהם בחי' רבים היו עמדי23, וע"ד מרז"ל24 שגם אנשי אבשלום התפללו עבור דוד, הנה עי"ז פדה בשלום נפשי.

ועפ"ז מובנת גם השייכות דפדה בשלום נפשי למ"ש והאבן הזאת גו', כי זה שמאבני המקום לשון רבים נעשית אבן אחת הוא כענין ברבים היו עמדי. ועד"ז הוא גם הענין דאתה אחד כו' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, כי החידוש דגוי אחד בארץ הוא כמ"ש אדמו"ר הזקן25 שישראל ממשיכים בחי' אחד גם בעניני ארץ. דאף שעניני ארץ הם בחי' רבים, ועד אפילו בבריאת אדה"ר אמרז"ל26 עה"פ27 נעשה (לשון רבים) אדם, מה אתה נותן פתחון פה כו' והרוצה לטעות כו', והיינו שהוא העלם כזה שאפילו משה רבינו חכמה דקדושה אמר מה אתה נותן כו', הנה גם בבחי' ריבוי זה נעשה בחי' אחד.

ד) ויובן כל זה בהקדים המאמר (נמצא בביכל שנגאל לאחרונה מהשבי') של בעל ההילולא ד"ה אתם נצבים28, שמבאר29 שם שמנין הסוגים שבישראל נחלק לב' מדריגות (כדלקמן). ובהקדמה, שבתחלה נאמר בפסוק30 ראשיכם שבטיכם גו' כל איש ישראל, ואח"כ נאמר בפסוק בפ"ע31 טפכם נשיכם גו', והרי חלוקת הפסוקים מורה גם על חלוקת הענינים32, ולכאורה צריך להבין, למה מחלקם לב' פסוקים נפרדים. גם צריך להבין, דכיון שנאמר אתם נצבים היום כולכם, למה מונה את כל עשר הדרגות והסוגים שבישראל, ואינו מסתפק במ"ש כולכם. גם צריך ביאור במ"ש וגרך אשר בקרב מחניך, למה מוסיף בגר דוקא שהוא בקרב מחניך.

ה) ומבאר שם, שעשר הסוגים שבישראל הם כנגד ע"ס דאצילות, ולכן מחלקם לב' מדריגות כלליות, כשם שבספירות יש ב' מדריגות כלליות, הספירות הראשונות שבבחינת הגדלות, והספירות האחרונות שבבחינת הקטנות. ויש להוסיף, שעפ"ז יל"פ מה שמדריגה הראשונה שבחלוקה הראשונה היא ראשיכם, והמדריגה הראשונה בחלוקה השני' היא טפכם, כי, מדריגה הראשונה שבכל חלוקה מורה על כללות כל הבחינות שבחלוקה זו (וע"ד האות הראשונה שבתיבה שהיא כוללת כל האותיות של התיבה, כמבואר בשער היחוד והאמונה33), והרי ראשיכם הוא כללות ענין הגדלות, וטפכם הוא כללות ענין הקטנות (כדלקמן). ומבאר שם, שראשיכם הוא בחי' כתר שבכתר, שכולל כל הראשים הפרטיים, והוא בחינת רצון הפשוט ועצמי שבכנסת ישראל בכלל ובכל ניצוץ אלקי בפרט, שאין טעם כלל לרצון, אפילו טעם כמוס כו', כמו במ"ת דכתיב34 ויחן שם ישראל גו'. [ויש להוסיף, שגם ענין המשכת בחי' הרצון העליון בכל ישראל, מובן ע"פ מ"ש במתן תורה אנכי הוי' אלקיך35, כמבואר בכ"מ36 שאז נעשה בחי' אנכי הוי' כוחו וחיותו של כאו"א מישראל]. ואח"כ אמר שבטיכם, שנקראו שבטי י"ה, כמ"ש37 ששם עלו שבטים שבטי י"ה, והוא בחי' אור הכתר שמתפשט בחו"ב שבכתר עצמו ונק' חו"ב שבכתר כו', והוא גילוי הרצון העצמי המאיר בהעלם השכל שנקרא טעם כמוס לרצון. [ולהעיר, שהמבואר כאן הוא דלא כמבואר במ"א38 דמ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה קאי על חו"ב כפי שהם במקומם]. ואח"כ אמר זקניכם, זקן שקנה חכמה39 ממקורה להביאה מן ההעלם כו' לבוא בהתפשטות בבינה, והן הסנהדרין שהן השופטים ודיינים כו'. ואח"כ אמר שוטריכם, שהוא בחי' נצח והוד דחו"ב (שזהו"ע כליות40 יועצות41), שהן תוקף וחוזק אור השכל להיות המוח שליט על הלב42 כו', והן כמו שלוחי הדיינין שרודים את העם במקל להכניעם שלא יטו ממשפט התורה ימין ושמאל, כמ"ש43 שופטים ושוטרים כו'. ואח"כ אמר כל איש ישראל, שהוא בחי' הדעת המתפשט במדות שמתחלק לס"ר דעות, וכידוע בענין ברכת חכם הרזים על ס"ר מישראל שאין דעתם דומה זה לזה44, ועד שהדעת מתפשט במדות חג"ת, כמבואר בתניא45 שע"י ענין הדעת באים לאהבה וענפי' ויראה וענפי', שהאהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע, והיראה היא שורש כל שס"ה מל"ת46.

ואח"כ מבאר בפסוק השני את החלוקה הב', שהיא בבחי' הקטנות. ומתחיל בענין טפכם, שהוא בבחי' קטנות הדעת המצומצם מאד בקטנות המדות שהם בחי' אנפי זוטרא, כמו הטף באדם שאינם בני דעה גמורה. ונשיכם הוא בחי' הקטנות דבחי' מקבל כו'. ואח"כ אומר וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך, שג' מדריגות האלה הן בחי' מדריגות החיצוניות ביותר שהוא הנפש הבהמית והטבעית כו', בדוגמת הגר שנמשך מאוה"ע כו' (נוסף לכך שענין הגר בפשטות הוא בבחי' הקטנות, וכמארז"ל47 גר שנתגייר כקטן שנולד דמי), שמצד עצמה היא רחוקה מאלקות, ומ"מ מתקרבת תחת כנפי השכינה כגר שנתגייר ממש. ועז"נ וגרך אשר בקרב מחניך, שנבדל מפנימיות האלקות שבנש"י שנק' איש ישראל דלעילא, רק נתפס ונגרר בקרב מחניך כטפל לגבי העיקר. וזהו מה שעובד עבודה גשמית כמו לחטוב עצים ולשאוב מים, שחטיבת עצים הוא רק כמו הכנה לבישול, וכן שאיבת מים היא רק כמו טפל ומסייע לאכילה, וכמובן מהמבואר במ"א48 דכל ענין השתי' הוא רק כדי שהדם הנוצר ע"י האכילה יתפשט באברים (וזהו ביאור מארז"ל49 אכל ולא שתה אכילתו דם), וכן הוא לענין האכילה הרוחניות שהם המצוות. ונמצא, שג' הדרגות האחרונות המנויות כאן הם כפי שהנה"א ירד ונתלבש למטה מטה בנה"ב, למצרים ירדתם וכו'50. וגם על מדריגות אלו כתיב אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' גו'.

ו) וממשיך שם51, אך הנה לכאורה זהו פלא גדול, דבשלמא הנשמות יכולים לעמוד לפני הוי', אבל גרך אשר בקרב מחניך, איך גם הם יעמדו לפני הוי'. ומבאר בזה, דזהו ענין אתם נצבים דייקא, דפירוש נצבים הוא ענין הקמה והגבהה, כמו קמה אלומתי וגם נצבה52, וכמו מצבת אבן שמונחת בארץ שמקים אותה ומציבה למצבה, כמו המצבה דיעקב דכתיב6 ויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה. וכך הענין כאן, דמ"ש אתם נצבים היום קאי על ראש השנה53, שאז נצבים כולכם היום, וכמ"ש54 ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, דבראש השנה הרי נשמות ישראל עולים לשרשם ששם הרי כולכם לאחדים כאחד (כמבואר בלקו"ת פ' נצבים55), וכמבואר בתניא פל"ב שבהיותם בשרשם הרי כולם מתאימות ואב אחד לכולנה ומי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן כו'. וממשיך שם56, ועוד יתפרש ענין נצבים לשון ממשלה ושררה, כמו וישם באדום נציבים57, וכמו נציב פלשתים58, שהוא שר המושל על המדינה, וכן המתמנה על העובדים במלאכה נקרא נציב, כמו הנער הנצב על הקוצרים59. ובזה יובן איך אפשר שגם גרך וחוטב עציך גו' יהיו נצבים לפני הוי' ממש, דכיון שנש"י מתעלים במקורם הראשון כו', הרי משם יכול להאיר גם לחלק אור הנשמה אלקית שמלובשת בלבוש גס כו', שגם הם יהיו קמים ועומדים לפני הוי' ממש. ויש לומר, שזהו הטעם שמביא בהמאמר פסוקים אלו [ולא הפסוק נציב שנאמר בשלמה60, וגם לא הפסוק נצב מלך61, כרגיל בכ"מ], בכדי לרמז שהעילוי דנצבים ישנו גם בגרך (נה"ב הנמשכת מבחי' אוה"ע), וכמו וישם באדום נציבים ונציב פלשתים, שגם ה"נצבים" הם מאדום ופלשתים, ומ"מ הם נצבים [ולא הביא הפסוק ומלך אין באדום נצב מלך, כי פירושו הוא שהנצב הוא במקום מלך, וזה שולל בהמאמר בנוגע לגרך]. וגם בחוטב עציך ושואב מימיך, וכמו הנער הנצב על הקוצרים, שעם היותו גם הוא מהעובדים במלאכה, מ"מ (להיותו ממונה עליהם) הוא נצב.

ז) וממשיך שם62, דעדיין צריך להבין מ"ש לשון כולכם, דמשמע שכל ישראל נצבים בהתכללות כולם כאיש אחד, משא"כ בפסוק ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם גו' משמע שעיקר ההתכללות הוא בראשי עם דוקא, שהתאספות היא ע"י הראשים. וגם מהו הלשון בהתאסף, שמשמע שיתאספו ממילא, ולא שצריך לאספם ולחברם יחד. ומבאר בזה, דמ"ש אתם נצבים כולכם, הגם שקאי על ר"ה שאז מתכללים יחד כללות נש"י כו', הנה זהו ענין ההתכללות כפי שהוא מצד המקבלים, שמתעלים מלמטה למעלה, ועז"נ63 שמאלו תחת לראשי (דכנס"י), להגבי' אותם ולהעלותם למעלה. אך יש בחי' אחדות הנפעלת מצד הגילוי מלמעלה, באופן דימינו תחבקני63, שזהו ביוהכ"פ, וכמ"ש64 ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו, שהתאחדות זו היא מצד גילוי המשפיע, שזה פועל בתחילה בראשי עם, וגם בזה כתיב בהתאסף בדרך ממילא, כי נעשה בדרך ממילא מצד גילוי המשפיע. ושני ענינים אלו היו גם בשעת מתן תורה, דבתחילה כתיב65 ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, שזהו ענין האחדות שמצד המקבל, שזה הי' בראש חודש סיון66, ואח"כ הי' ענין האחדות שנפעל ביום מתן תורה עצמו, שאז כתיב67 וירד הוי' על הר סיני, שהי' גילוי העצמות68, ומזה נעשה ענין האחדות בתכלית, בהתאסף ראשי עם. ועד"ז הוא ביום הכיפורים שהוא ג"כ זמן מתן תורה, יום שבו ניתנו לוחות האחרונות69. וזהו אמיתית הענין דאתם נצבים כולכם לפני הוי', היינו לפני הוי' ממש, שעז"נ64 ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו.

ח) ועפ"ז70 י"ל השייכות דאתה אחד לתפלת מנחה דשבת רעוא דרעוין, דהנה ידוע71 בענין ג' הסעודות דשבת, דסעודה השלישית דשבת היא בחי' תענוג העצמי שאין לו אחיזה בשום דבר, שלכן נאמר בה72 היום לא, דוגמת הבחי' דעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי'73. ועפ"ז יובן מה שאומרים אז דוקא אתה אחד כו' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, כי ע"י המשכת בחי' תענוג העצמי, דוגמת בחי' לפני הוי', נעשה אמיתית ענין ההתכללות בנש"י, ועי"ז ממשיכים בחי' אחד גם בארץ. וזהו ג"כ מ"ש וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה, דהנה נת"ל (בד"ה אתם נצבים לעיל74 פ"ו) שבענין ההתכללות ישנם ב' אופנים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. וזהו ויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה, ויקח גו' וישם אותה מצבה הוא בדרך העלאה75 מלמטלמ"ע (בדוגמת אתם נצבים שבר"ה), דלאחרי זה שמאבני המקום ל' רבים נעשית אבן אחת, העלה אותה מלמטלמ"ע עד שנעשית מצבה, ואח"כ ויצק שמן על ראשה, המשכה מלמעלמ"ט (בדוגמת ההתכללות שמצד העילוי דיוהכ"פ), שעי"ז נמשכת בחי' האחדות וההתכללות גם למטה מטה ביותר76, דזהו"ע ויצק שמן על ראשה, ששמן מפעפע בכולו77. וע"י המשכת האחדות גם למקום התחתון ביותר, והיינו בירור הניצוצות שבדברים התחתונים [שזהו ג"כ ענין התנאי, אם יהי' אלקים עמדי וגו', שכ"ז נוגע לענין הבירורים, כמבואר בתו"ח שם פ"ט], הנה עי"ז והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים, שבירורים אלו יוסיפו עילוי ושלימות בשם אלקים, וגם בשם הוי' כמו שיהי' לו לאלקים, כי עי"ז תושלם הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים78. ולהיות שכוונה זו היא בעצמותו ית' [דזהו מה שאמר כ"ק אדמו"ר הזקן אויף אַ תאוה איז קיין קשיא79, כי בעצמותו ית' אינו שייך ענין הטעם כו'], לכן השלמת כוונה זו מוסיפה גם בבחי' הוי' כמו שיהי' לו לאלקים.

ט) ועפ"ז י"ל השייכות של אתה אחד כו' לט' ויו"ד כסלו80. דהנה ידועים81 דברי הצ"צ בנוגע להסתלקות כ"ק אדמו"ר האמצעי "שהסתלקות כזו לא מצינו מיום פטירת הרשב"י ע"ה", וכמסופר בהקדמה לתו"ח מבנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי ש"דרש כשעה ויותר עד שהגיע לפסוק82 כי עמך מקור חיים<FX61.0>.<FX61.0>.<FX61.0>. לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים" (כמו שנאמר83 בהסתלקות הרשב"י). והנה ידוע84 בפי' הכתוב כי עמך מקור חיים, שבחי' מקור חיים הוא רק עמך, טפל ובטל לך. דמזה מובן שמה שאמר אז בעל ההילולא הפסוק כי עמך מקור חיים הוא בדוגמת בחד קטירא אתקטרנא85, שלגבי בחינה זו, הבחי' דמקור חיים היא טפל ובטל. ועפ"ז יובן השייכות דאתה אחד כו' גוי אחד בארץ לט' כסלו, כי הכח להמשכת בחי' אחד גם בעניני ארץ, הוא מבחי' לפני הוי' (כנ"ל בד"ה אתם נצבים), וגם עניני ארץ המתבררים ונכללים בבחי' אחד מגיעים בעצמותו ית' (כנ"ל בפי' והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים). וזהו ג"כ השייכות דאתה אחד כו' לענין הגאולה, כידוע86 "שהבשורה מהגאולה באה בשבת ט' כסלו לעת המנחה בעת שאמר כ"ק אדמו"ר האמצעי דא"ח ד"ה אתה אחד", כי ע"י (אמירת דרוש זה בשבת לעת המנחה, רעוא דרעוין) שפועל המשכת אחד בארץ, בחי' ברבים היו עמדי, הנה עי"ז נעשה פדה בשלום נפשי.

י) וזהו ג"כ הוראה לכאו"א ההולכים באורחותיו, ובפרט לאלו העוסקים בהעבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, שזה הי' ענינו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, וכידוע87 שאדמו"ר האמצעי – הו"ע ספירת הבינה, שלכן אמר דא"ח באופן של התפשטות והתרחבות, רחובות הנהר דבינה88, וגילוי עתיק הוא בבינה89. ומצד ההתרחבות דבינה (ובפרט מצד גילוי עתיק שבבינה), נמשך הגילוי גם למטה90, הפצת המעינות חוצה, המשכת בחי' אחד בארץ [ועפ"ז יש לבאר בדא"פ מה שבעת שאמר אדמו"ר האמצעי הדרוש אתה אחד הנ"ל, הפסיק באמירתו ואמר "שַא, פנו מקום דער טאַטע איז דאָ"86, כי אדמו"ר הזקן הו"ע ספירת החכמה91, והחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין92, לכן בעת שאמר הדרוש אתה אחד כו' אחד בארץ, ענין ההתרחבות דבינה, הי' אז גם אדמו"ר הזקן, ספירת החכמה], הנה ע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, וכידוע93 אַז דער מיטעלער רבי האָט געוואָלט, אַז ווען צוויי יונגעלייט טרעפן זיך זאָלן זיי ריידן בענין אריך ועתיק כו', שזהו ענין הפצת המעיינות חוצה, שגם כשהמעיינות באים חוצה בלייבן זיי "מעיינות", הנה עי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, גאולה פרטית, ומזה באים אח"כ גם לגאולה כללית, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' אמיתית האחדות וההתכללות, וכמ"ש94 ולא ילמדו עוד איש את רעהו (וכמבואר בד"ה אתם נצבים הנ"ל95), כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים.