יונה של זהב

רבה בר בר חנה הצטרף לשיירה שהלכה למקום מסויים. כשהם עצרו לארוחת צהריים, הוא נטל את ידיו לסעודה ואכל לחם אך שכח לברך את ברכת המזון.

אחרי שהשיירה יצאה לדרכה נזכר רבה כי הוא עדיין לא בירך וביקש לחזור למקום בו הוא אכל, מכיוון שההלכה קובעת שיש לברך את ברכת המזון באותו מקום בו נערכה הסעודה.

"מה אעשה?" הוא אמר לעצמו. "אם אומר להם שאני רוצה לשוב על עקבותיי כדי לברך ברכת המזון, הם יאמרו לי: 'ברך כאן, הרי בכל מקום בו תברך בורא העולם ישמע את ברכותיך'?

"מוטב שאומר להם ששכחתי יונה עשויה זהב."

וכך הוא ביקש מאנשי השיירה להמתין לו כיוון שהוא שכח במקום החניה יונה עשויה מזהב. האנשים כמובן הבינו לרוחו והסכימו לחכות עד שהוא ילך ויביא את התכשיט היוקרתי.

הלך רבה בר בר חנה, בירך את ברכת המזון, ואז אירע נס ובמקום הופיעה יונה של זהב.

ומדוע דווקא יונה?

שכן כנסת ישראל נמשלה ליונה.

(על פי מסכת ברכות, נג)