כעס ועצבנות הן חלק ממכלול התגובות הרגשיות שלנו, בני האנוש. אך כשזה מגיע לילדים שלנו, זה כבר עלול להתחיל לעצבן אותנו :-). כשהילד המתוק והנפלא שלנו מתחיל לכעוס ולהתעצבן בקלות, אנו עלולים למצוא את עצמנו חסרי אונים מולו. מה עושים מול ילד כועס? איך מרגיעים ילד עצבני? מהי התגובה הנכונה? ומה דווקא עלול להזיק?

****

ראשית כל, חשוב שנבין כי כעס הוא סוג של איתות. איתות המעיד על כאב, קושי, פגיעות, תסכול או מצב אחר שקשה לנו להתמודד עמו. גם כמבוגרים, הכעס הוא ביטוי חיצוני של רגשות שליליים אחרים בתוכנו. לא פעם למשל במקום לבכות אנחנו מתעצבנים, או במקום להגיד "נפגעתי" אנחנו כועסים. אותו הדבר קורה גם בעולמו של הילד. כשילד כועס, ובפרט כשזה נעשה לדפוס התנהגותי שחוזר על עצמו, אנו צריכים להבין כי יש כאן איתות עבורנו, לבדוק, לברר ולסייע לילד שלנו.

לפני זמן מה פגשתי זוג הורים שהתלוננו שבנם בן ה-8 הפך להיות עצבני וכעסן בצורה בלתי נסבלת. לפני שניגשנו לחשוב על פתרונות למצב ניסינו להבין יחד ממתי זה התחיל. האם קרה משהו בבית? בבית הספר? האם הוא מתמודד עם קושי מסוים לאחרונה? מתוך השיחה התברר שבנם הקטן, נקרא לו יוסי, מקנא באחותו שהתחילה באותה השנה כיתה א'. יוסי התקשה בקריאה ואילו אחותו הקטנה שרק נכנסה לכיתה א' הצליחה לקלוט את הקריאה בפשטות ובקלות. מתוך כך זכתה האחות לתשבחות רבות ולהתפעלות מצד הוריה, בעוד הוא זוכה לאנחות, תסכולים, הערות, ותחושה של "לא מספיק טוב" הן מצד מוריו והן מצד הוריו. מצב זה הביא לכך שיוסי חווה את עצמו כילד לא מוצלח, לא כשרוני, מאכזב ואפילו שלילי.

הדימוי העצמי שלו נחלש עוד יותר אל מול אחותו הקטנה והמצליחה. הביטחון העצמי של יוסי ירד (גם אם בחוץ הוא משדר את ההפך!), ממילא הוא נהיה פגיע, וכל דבר קטן גורם לו לתסכול המביא להתבטאויות של כעס. אם הוא רוצה ארטיק ואין – הוא מתעצבן. אם אחותו נכנסה ראשונה לבית והוא שני הוא כועס. כל עניין קטן מעורר את חווית התסכול שלו מעצמו, את חוסר הביטחון ותחושת חוסר הערך שלו. לכן, כשעברנו לדון בכלים המעשיים להתמודדות עם העצבנות של יוסי, הבנו כי הכלי המרכזי להרגעת התקפי הכעס של יוסי הוא חיזוק הערך העצמי שלו. לכך ישנם דרכים מגוונות כמו: עידוד, מילים חיוביות, נתינת תפקידים מרכזיים בבית, והעצמה שוב ושוב.

בלי קשר לזמנים בהם הוא כועס, ועוד יותר כאשר הוא כועס, תפקידנו לשדר לו אמון, אהבה, הערכה וחמימות. יוסי זקוק לכך יותר מכל. ולהפך, כשאנו כועסים על הכעס שלו, כשאנו מביעים תסכול וביקורת מחוסר ההצלחה שלו, אנו מחזקים את המרמור הפנימי שלו, ומגבירים את הכעס הפנימי שלו על העולם, עלינו ועל עצמו.

כמה רעיונות נוספים ומעשיים:

זמן איכות פרטני. כפי שתיארנו, ילד עצבני מאותת לנו על קושי. בכדי לסייע לו להתמודד עם הקושי, ועל מנת להבין יותר את מה שעובר עליו ולהעניק לו כוחות אנו נדרשים להקדיש לו זמן איכות הורי, פרטי. לשחק, לצייר, לפטפט, לטייל אבל רק איתו. שירגיש חשוב. שירגיש אהוב. אפילו רבע שעה ביום יכולה לעשות את ההבדל. גם אם לא מדברים על הכעסים שלו (ולעיתים עדיף לא לדבר על כך), עצם זמן האיכות עמו, מרגיעים אותו, ממלאים אותו מבפנים ומשחררים רגשות שליליים וכעס.

בלי ביקורת. זה בוודאי לא קל, ואפילו קשה. ילד שכועס לעיתים קרובות, עלול גם להכעיס אותנו ולהביא לתגובות שליליות או ביקורתיות כלפיו. אך, אם נתבונן לעומק נבין שזה בדיוק מה שמחריף את המצב. הביקורת שלנו מגבירה את התחושה העצמית השלילית שלו. כך שגם אם ברמה החיצונית נדמה כי הביקורת או הכעס שלנו דווקא הרגיעו אותו, סביר להניח שבתוכו הוא מרגיש אפילו גרוע יותר. ילד שמשדר כי משהו לא טוב לו זקוק לקבל מאתנו כוח. וביקורת לא מעניקה כוח. ביקורת מחלישה ומרחיקה. לכן כדאי להימנע ממשפטים כגון: "איך אתה מתנהג? איזה פרא אדם! בושה ההתנהגות שלך…". משפטים מסוג זה כדאי שיצאו מהלקסיקון שלנו, כי הם מגבירים את הבדידות, התסכול והכעס הפנימי. אז מה כן?

הכלה סמכותית. בזמן אמת של התפרצות הכעס, כדאי להביע הכלה והבנה למציאות שעוררה את הכעס, ויחד עם זאת, בסמכותיות ובלי כעס, להציב גבול להתנהגות. למשל ניתן לומר: "אני מבינה שאתה רצית להיכנס לבית ראשון, ומכעיס אותך שאחותך נכנסה קודם, אבל כרגע אין מה לעשות. היא כבר בפנים, הכעס לא יעזור לנו". לאחר מכן עם ההתנהגות ממשיכה כדאי להציב גבול סמכותי: "אני מבינה את הכעס שלך, אבל בבית שלנו לא מרביצים/מקללים/ וכדו', כשתירגע מאוד אשמח שתבוא".

לאפשר גשר יציאה ושינוי. בהמשך לכך חשוב לתת לילד "סולם לרדת מהעץ". אפשר לומר לו שאמנם אחותו נכנסה ראשונה אבל "אחרון חביב…". אפשר לומר באופן כללי שהוא ילד מקסים וטוב, ואני בטוחה שהוא תכף ימצא את הדרך להירגע. גם לגבי המקרה עם הארטיק ניתן לומר לו: "אני מבין את הצער שלך שאין ארטיק, אך אני יודע שאתה ילד בוגר שמבין שלא תמיד יש לנו את כל מה שאנו רוצים". אפשר גם להסיח את דעתו מהכעס ולהציע לו להתעסק במשהו אחר. לקרוא, לשחק, לבשל אתנו, לצייר.. אך מעבר לכך אלו חשוב להתאים את סוג התגובה לילד. לא לכל ילד מתאימה וטובה כל תגובה.

להישאר ענייני. עניין נוסף ועיקרי הוא לא "להתערבב" עם הכעס של הילד. לא כדאי לכעוס ולהתעצבן עליו בחזרה. ומצד שני לא "להתרגש" ולעשות עניין גדול מההתנהגות שלו. הרוגע והיחס הענייני שלנו, נוסך בטחון בילד ומראה לו שאיננו נבהלים מהכעס שלו. להפך, אנו מאמינים בו ובשלווה שלו. ובכלל, ככל שתהיה פחות "במה" להתנהגות שלו, ויותר אמון ביכולת שלו להירגע ולחזור לעצמו, סביר להניח בעז"ה שזה אכן יקרה יותר מהר.

ללמד אפשרויות תגובה נוספות. כשאיננו נמצאים בהווה של התפרצות, זה הזמן לתת לילד כלים נוספים לבטא ולהתמודד עם התסכול שלו מהמציאות. אפשר לשאול אותו בזמן נעים של שיחה, מהי לדעתו הדרך הטובה להתמודד עם כעס? אפשר לשאול אותו איך הוא מרגיש בזמן כעס, ומה יעזור לו להירגע? אפשר לשתף גם "בטריקים" שלנו להרגיע את עצמנו, כשאנחנו חשים כעס. לרוב, דווקא ההתערבויות שאינן בזמן הווה של כעס יכולות להועיל, לתת כלים ולצמצם באופן משמעותי את כמות ואיכות הכעסים של הילד.

מגע וחום. כפי שציינו, מצב שבו הילד עצבני לעיתים קרובות, עלול להעיד על קושי או מצוקה מסוימת. לכן, דווקא מתוך כך, ילד זה, כך מסתבר, זקוק לחום שלנו יותר מכל. לחיבוקים, נשיקות, ליטוף וביטויי אהבה מילוליים. ככל שהילד יהיה מלא יותר ברגשות חיובים באופן טבעי יצטמצמו בתוכו הרגשות השליליים. גם בזמן של התפרצות, יש ילדים שהמגע יכול להרגיע אותם ולעזור להם, אך חשוב לזכור שיש ילדים שדווקא להפך. הם זקוקים לזמן הפרטי שלהם בכדי להירגע ולחזור לעצמם. לאחר שהם נרגעים זה הזמן לחבק, ללטף ולהביע אהבה והערכה.

ולסיום, חשוב לומר, כי אין באמת נוסחת פלא אחת. העיקר הוא להיות קשובים לילד ולהתייחס לשורש של הבעיה ולא רק לסימפטום. לא להיבהל לנוכח הכעס של הילד, אלא להמשיך ולשדר אמון בכוחות שלו, הכלה סמכותית, ובעיקר למלא אותו עוד ועוד ברגשות ובחוויות חיוביות ואוהבות.