בני בן החמש התעורר בוקר גשום אחד עם החלטה איתנה בלבו, "היום אני לא הולך לבית הספר". השתמשתי בכל מיומנויות המשא-ומתן שלי, אך לשווא. ככל שהדבר נגע לו, החלטתו הייתה סופית. בעוד השעון מתקתק, פשוט הרמתי אותו ושמתי אותו במכונית כשהוא בועט ומתייפח.

הוא אמר לי: "אתה אכזרי. אתה לא אוהב אותי. אני רוצה להישאר בבית עם אמא". ההסבר ההגיוני שלי, שאני עושה זאת מפני שאני אוהב אותו, נפל על אוזניים אטומות. "לא, אתה שונא אותי!" הוא בכה.

הילדים הבוגרים יותר במכונית צחקו על מה שאמר, שכן היה ברור להם שאני פועל לטובתו של הילד בן החמש.

מקץ חמש דקות שאלה אותי אחת הגדולות יותר אם היא יכולה ללכת למסיבה מסוימת אחרי בית הספר. אמרתי "לא!" מוחלט, ועל כך היא הגיבה בצורה דומה להפליא לזו של בני בן החמש, כאשר אמרה בסלנג-המתבגרים המתוחכם שלה, "אתה רוצה שאהיה מנודה. כל החברות שלי הולכות. אם היית אוהב אותי, היית נותן לי ללכת".

ילדים הם מומחים ממש בלגרום לנו להרגיש אשמים. כשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים, אפשר לשמוע אותם אומרים "את/ה לא אוהב/ת אותי". כהורים, אנו נותנים לילדינו את המיטב שביכולתנו כדי שיחושו שאנו אוהבים אותם וישיבו לנו אהבה. אנו חוששים שאם לא ניתן להם את מה שהם רוצים, יטרפד הדבר את האהבה בינינו. האמת היא שמה שהילד מביע אינו שנאה אלא כעס על כך שאינו מקבל את מה שהוא רוצה.

בדיוק כפי שברור לנו שכאשר ילד בן שנתיים רוצה לחצות את הרחוב בריצה, עצירתו היא מעשה אהבה מצדנו כלפיו, כך אף צריך להיות לנו ברור, שכאשר אנו אומרים למתבגר לא ללכת למסיבה, או מסרבים לתת לבננו בכיתה ה' פתק ובו תירוצים מדוע איחר לבית-הספר כאשר הדבר קרה לגמרי בגלל מעשיו שלו, הרי גם זה מעשה של אהבה. אולי אנו יכולים לתייג זאת בתור "אהבה קשוחה", אך זו בהחלט אהבה.

הסיבה שבגללה ילדינו תופסים אותנו בחולשתנו, היא שלא הבהרנו לעצמנו מה הסיבות להתנהגותנו. אולי לא שקלנו במודע את הכאב הנגרם בטווח הקצר, לעומת הרווח בטווח הארוך, כדי להיות משוכנעים שאנו אכן פועלים למען טובתו האמיתית של הילד. אנו עצמנו מטילים ספק עם עלינו לתת לילד את מבוקשו, ולכן אנו חשים אשמים ולבסוף מוותרים.

המלך שלמה, החכם באדם, אמר: "חוסך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר." (משלי יג, כד)

כדי להימנע מלהרגיש אשמה וספקות, עלינו להקדיש זמן מאמץ לניסוח עמדתנו בעניין. אולי יהיה טוב אם נדון בכך עם ההורה האחר, או עם איש מקצוע. עלינו לוודא שהחלטתנו אינה מונעת על ידי כעס, רגש נקמה או חיזוק סמכותנו, אלא שהיא באמת לטובתו של הילד שלנו.

מרגע שאנו משוכנעים בעצמנו כי אנו פועלים מתוך אהבה, אזי דעתנו האיתנה והמוחלטת תעבור לילד. ילדינו ילמדו יום אחד את ההבדל שבין כעס, רוגז ואכזבה מצד אחד, לבין שנאה מן הצד השני, ויכירו בכך שאנו פועלים מתוך אהבה, כמו שקורה כאשר אדם עוצר בכוח ילד בן שנתיים המנסה לחצות את הרחוב הסואן.

אם נלמד לזהות את ההבדלים שבין כעס לשנאה, יוכל הדבר לעזור לנו גם במערכות היחסים הבוגרות שלנו. יתכן שבן/ בת זוגנו יביע כעס ותסכול על דבר-מה שעשינו. אך אם נהיה מסוגלים לזהות את ההבדלים שבין כעס לשנאה, אהבתנו זה לזה לא תסבול כל איום כתוצאה מכך.