בתקופת התנאים חיו להם בעל ואישה. חיי הנישואין שלהם היו מאושרים וגם פרנסה היתה בשפע, אך לא נולדו להם ילדים. לאחר שנים של עקרות, החליט הבעל להתגרש וניגש לשם כך לרבי שמעון בן יוחאי.

"האם היית שמח כשנישאת לאישה זו"? שאל אותו התנא. "כמובן" השיב הבעל תוך כדי שהוא מתפלא לאן חותר הרב. "אם כן, עליך גם להיפרד ממנה בשמחה. ערוך משתה מפואר, וחגוג את גירושיך".

הבעל תמה על העצה המוזרה, אך לא איחר לעשות כדבר רבי שמעון. זוגתו הכינה מאכלים משובחים, ויחדיו ישבו לשבת ו'לחגוג' את גירושיהם. לאחר שאכל, שתה והיטיב את לבו, אמר הבעל לאשתו: "את יכולה לבחור חפץ אחד מכל החפצים הנמצאים כאן – אפילו את החפצים היקרים ביותר – כמתנה על השנים שחיינו יחדיו. טלי את החפץ, ולכי לבית אביך".

האישה לא השיבה מאום. היא הגישה לבעלה עוד ועוד יין, עד שהוא השתכר ונרדם על המיטה. אז, היא ציוותה למשרתיה לקחת אותו לבית הוריה.

בבוקר למחרת התעורר האיש ומצא את עצמו בבית חמיו. "מה אני עושה כאן" הוא התפלא, ואשתו מיהרה להשיב: "הורית לי לקחת את החפץ הטוב ביותר. לא מצאתי חפץ טוב ממך – אתה הוא מושא תשוקתי, ולא הכסף, הזהב או הפנינים הטובות".

חדרו הדברים ללבו והוא ניגש שוב אל התנא, רבי שמעון. כששמע רבי שמעון את מסירות האישה לבעלה, הוא בירך אותם בבנים. לא חלף זמן רב, וברכתו של הצדיק נתקיימה.