ראשי גנזבורג הייתה אישה שנפטרה בהיותה בגיל 37 בלבד. בתה הבכורה, שרה, כתבה מכתב אל הרבי מליובאוויטש זצ"ל בו היא שיתפה את מחשבותיה ורגשותיה בקשר לפטירת אמה.

הרבי השיב לה במכתב ארוך ומאלף שעוסק בנושא אבילות, וכיצד מתייחסת התורה לנושא המוות והפרידה.

באופן טראגי, בתה הבכורה של שרה – שנקרא על שם סבתה ראשי – נפטרה אף היא והיא בגיל 37, כשהיא מותירה אחריה בעל ושמונה ילדים צעירים. ראשי מינקוביץ' הייתה שלוחת הרבי באלפרטה ג'ורג'יה, שם הקימה קהילה לתפארת יחד עם בעלה, הרב צבי הירש.

לפניכם עיבוד חופשי מהמכתב שכתב הרבי (המכתב המקורי נמצא כאן(. יהיו הדברים לעילוי נשמתה. המערכת

מכתבו של הרבי

קיבלתי את מכתבך בו את כותבת על פטירת אמך עליה השלום ועל הרגשות והמחשבות שיש לך בקשר לזה. יהי רצון שאת, כל הילדים ואביך, תיבדלו לחיים טובים וארוכים.

אף אחד מאיתנו לא יכול להבין את הדרכים בהם הבורא מנהיג את העולם, אבל בדבר אחד אין כל ספק: זה שברא את האדם, מנהיג אותו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, הוא עצם הטוב ורוצה רק לגרום טוב לכל ברואיו.

לפעמים אנו רואים את מעשיו של האלוקים ולא מבינים היכן הטוב הטמון בהם. אבל האם זה פלא שאיננו יכולים להבין את בורא העולם? הלא הוא אינסופי וללא כל גבול, ואילו אנו יצורים מוגבלים ומדודים; כיצד אם כן נוכל להתיימר להבין את מעשיו?

למרות זאת, השם יתברך גילה קצת מחכמתו גם לנו, בני האדם העשויים מבשר ודם. הוא עשה זאת בתורתו הקדושה שנקראת בשם 'תורה אור' ו'תורת חיים', כלומר שהיא מאירה את חיינו כך שגם אנו בכוחותינו המוגבלים נוכל לראות ולהבין את האור.

אם כן, כדי למצוא לפחות קצת הבנה במאורעות טרגיים כאלו, עלינו להביט בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה.

להתאבל: טוב או רע?

בספר ההלכות שולחן ערוך אנו מוצאים שתי הלכות שלכאורה סותרות זו את זו. הראשונה אומרת שאסור להתאבל יותר מדאי, ושחלילה צפוי עונש חמור לאדם שמגזים בכך. ההלכה השניה אומרת שחייבים להתאבל, ומי שלא מתאבל כמו שציוו חכמים נקרא אכזרי.

לכאורה, אם האבל הוא דבר טבעי ומובן – מה רע בכך שאדם מתאבל יותר מדאי? ואם אבל רב מביא עונש חמור, אולי עדיף להפחית באבל כמה שיותר?

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במה שקורה בעת פטירת האדם.

ברור ופשוט שהנשמה חיה חיי נצח. הרי זה לא יהיה הגיוני לומר שבגלל מחלה פיזית כלשהי בגוף האדם, הדבר יגרום נזק גם לנשמה. גם כאשר אדם מת, הנשמה ממשיכה לחיות – אך בעוד בחיי האדם הגוף והנשמה היו קשורים זה לזה, בעת המוות נוצר נתק ביניהם.

עבור הנשמה יש כאן מימד של שמחה. הלא היא רוחנית במהותה והקשר לגוף הפיזי והחומרי רק הגביל אותה. כעת היא חופשיה ומשוחררת מכבלי הגוף, יכולה לעלות למעלה מעלה ואף להגיע לרמות רוחניות גבוהות בזכות המצוות שקיימה כשהייתה בעולם הזה.

ואם הנשמה שמחה, הרי כל אדם שהיה מקרובי ויקירי אותה נשמה צריך אף הוא להכיר בשמחתה של הנשמה.

עם זאת, עבור אלו שחיים בעולם הזה, הפטירה היא אבידה, שכן הנשמה נפרדה כעת מהגוף ומהחיים בעולמנו. נכון, הנשמה יכולה להתעלות לרמות רוחניות גבוהות יותר, אבל היא יכלה לעשות זאת גם בעולם הזה כשהיא ממשיכה לקיים מצוות!

הדבר מביא לשתי תחושות הפוכות: תחושה של הכרה בשמחת הנשמה לצד האבל על הפרידה והאובדן. לפיכך, שתי ההלכות בשולחן ערוך אינן סותרות אלא משלימות זו את זו. מצד אחד יש להתאבל, והאבלות צריכה לגרום לחשבון נפש וחזרה בתשובה – מדוע האנשים שחיים בעולם הזה נענשו בכך שנשמת יקירם נלקחה מהם; ואילו מצד שני, אין להתאבל יותר מדאי.

עלייך גם לזכור שמכיוון שהנשמה חיה לנצח, גם הקשר בינה לבין קרובה ויקיריה נמשך לנצח, וכל מעשה טוב שהם עושים גורם לה נחת בעולם האמת. כשאת מקיימת מצוות ומעשים טובים הנחת רוח לאימך גדולה שבעתיים; הלא גם לה יש חלק במעשייך הטובים שאת מקיימת בזכות החינוך שהיא העניקה לך.


בשמחה

כתוב "עבדו את ה' בשמחה." כאשר התורה מצווה אותנו לעשות משהו, היא גם מעניקה לנו את הכוחות לכך. גם קיום הדברים המופיעים במכתב זה הוא חלק מהוראות תורתנו הקדושה, ולפיכך גם אותם יש לקיים בשמחה.

ובעוד כל זה רלבנטי לכל אחד ואחת מבני המשפחה, לאביך ולך – כילדה הגדולה במשפחה – יש אחריות מיוחדת וכוחות מיוחדים מלמעלה לקיים זאת ולהשפיע על כל בני המשפחה.

ובכך גם תשובה לשאלתך כיצד ניתן להקל על הצער הגדול. התשובה היא על פי התנהגות ברוח הדברים, מתוך ביטחון חזק בה' שתצליחי לעשות זאת. יהי רצון שתבשרי טוב בכל האמור, בטוב הנראה והנגלה.