באחת השבתות יצא חסיד בעל שדה לטיול רגלי בשדהו כשלפתע חשכו עיניו: פירצה! בגדר שהקיפה את השדה, נפערה פירצה. המחשבות החלו להטריד אותו: גנבים עלולים להיכנס ולקחת את הפרות, או אולי שועלים יחמדו בהם...

אל דאגה, אמר החסיד לעצמו. הלא עוד מעט תצא השבת; אז אוכל לגשת ולתקן את הפירצה. הבה נקווה כי בזמן הקצר עד אז הנזק לא יהיה רב מדאי...

אבל החסיד, כשמו כן היה: התנהג במידת החסידות.

"כיצד העזתי להפיג את קדושת יום השבת במחשבות על עבודת יום החול?" הוא הוכיח את עצמו. "הלא ביום השבת יש להימנע מכל מחשבות ותיכנונים של ימי השבוע!"

הוא לא נרגע עד שהוא החליט כי הוא לעולם לא יגדור את הפירצה שנפערה בגדר.

נעשה לו נס, ובמקום הפירצה צמח עץ צלף אחד רב ענפים. בזכות פירותיו של העץ הענק, יכלו החסיד ומשפחתו להתפרנס בכבוד.

[מעניין להוסיף כי השל"ה הקדוש מציין שנשמתו של אותו חסיד הייתה גלגול נשמתו של צלפחד, שלפי דיעה אחת קושש עצים ביום השבת ובשל כך נגזר עליו עונש מוות. הדבר רמוז גם בשמו: צלפחד = צלף חד].

(לפי מסכת שבת דף קנ).