גברת רומאית מכובדת נפגשה פעם עם תנא יהודי מכובד בשם רבי יוסי בן חלפתא לשיחה שנסובה על ענינים העומדים ברומו של עולם.

"בכמה ימים ברא האלוקים את עולמו"? ביקשה האישה לדעת.

"בששת ימים ברא האלוקים את השמים ואת הארץ" השיב לה רבי יוסי את מה שכל ילד יהודי לומד בפרשת בראשית.

- "ומאז הבריאה ועד היום, במה הוא עוסק"?

- "הוא יושב, מזווג זיווגים וקובע מי תינשא למי".

- "מה"?! קראה הגברת הרומאית בפליאה. "הרי זו מלאכה קלה ופשוטה כל-כך. הנה, לי יש מאות עבדים ושפחות. בזמן קצר אוכל לזווג ביניהם!".

"אולי מלאכת השידוכים נראית קלה בעינייך" השיב רבי יוסי בנחת, "אך בעיני האלוקים זו מלאכה קשה מאוד. למעשה, זו מלאכה קשה כקריעת ים סוף".

לא השיבה הרומאית מאום ונפרדה מרבי יוסי לשלום.

מיד כששבה לארמונה היא קראה לצבא העבדים והשפחות להתייצב לפניה. היא העמידה אותם בשתי שורות: בשורה אחת עמדו העבדים, ובשניה – השפחות. "אני מכריזה בזאת כי על כל עבד לישא את השפחה העומדת לצידו" ציוותה עליהם. העבדים והשפחות ידעו היטב כי עם פקודתה של הגברת הרומאית אין להתווכח ושבו לחדרם בלא אומר ודברים.

חלף לו הלילה, ובבוקר המחרת שוב התייצבו העבדים והשפחות לפני גבירתם שהופתעה לגלות אותם פצועים ומוכים. אחד מהם שבר את רגלו, השני נפצע בעינו ואילו השלישי סבל ממכה הגונה בראשו… לתמיהתה סיפרו לה העבדים כי השידוך לא עלה יפה וכי הם התקוטטו והיכו זה את זו וזו את זה במשך כל הלילה.

היא מיהרה לקרוא לרבי יוסי וסיפרה לו את תוצאות הניסוי. "אלוקיכם גדול הוא, ותורתכם נאה ומשובחת"! אמרה.

"והאם לא כך אמרתי לך? מלאכת השידוכים בה עוסק האלוקים אינה קלה כלל וכלל; קשה היא כקריעת ים סוף" השיב התנא היהודי בנחת.