קבוצת החסידים עמדה בלב נשבר ליד מיטתו של מורם, רבי צבי אלימלך מדינוב (הידוע גם בשם "בני יששכר" על שם חיבורו). הרבי נפל למשכב וימיו היו ספורים. הם עמדו שם לצד בניו ונכדיו, תוהים: מה יאמר להם רבו בטרם ישיב את נשמתו ליוצרה?

אך הרבי עצם את עיניו ולא אמר דבר. "את רגעיו האחרונים עלי האדמות מעביר הרבי בהתבוננות אלוקית" חשבו החסידים לעצמו. "כמה אנוכי מצידנו לרצות כי הוא ידבר איתנו!"

לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי נכנס פנימה. רגע לאחר-מכן, הרבי פתח את עיניו.

"ר' שמואל" פנה הרבי לאותו אדם. "האם ברצונך לשאול דבר מה?"

"רבי, הצמר שרכשתי... מה יהיה עליו?" שאל היהודי.

"אל תדאג, ר' שמואל" אמר רבי צבי אלימלך. "המתן עד לשנה הבאה, מחיר הצמר יעלה ותוכל למכור אותו בריווח ניכר."

שוב עצם הרבי את עיניו, ורגעים ספורים לאחר-מכן עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

בימים לאחר הפטירה שוחחו החסידים בהתלהבות על ההתרחשות המוזרה. כנראה היה זה אחד מל"ו הצדיקים שבא להעביר מסר חשוב לרבינו, הם אמרו זה לזה. הזקנים שבהם ניסו להבין את המסר הטמון בדברי הצדיק על הצמר ועל הריווח הגדול הצפוי בשנה הקרובה; הם חיפשו בכך הוראה ודרך בעבודת ה'.

הדברים הגיעו לאוזניו של רבי דוד, בנו של רבי צבי אלימלך. "הינכם טועים" הוא אמר לחסידים בחיוך. "אותו שמואל הוא אכן יהודי פשוט, שהיה מגיע לעתים תכופות לאבי כדי לשאול ממנו עצה בעסקיו.

"לאחרונה הוא רכש כמות גדולה של צמר, אך מחיר הצמר ירד. כמו תמיד, הוא בא לשאול את עצתו של אבי, מבלי לדעת שאלו הם רגעיו האחרונים.

"גם ברגעים האחרונים, הזמן דביקותו בבורא העולם, חש אבא כי יש יהודי הזקוק לעזרתו ומיהר לעזור לו" סיים רבי דוד את דבריו.