יום אחד מצאה את עצמה אלמנה צעירה, לבדה, לאחר שבעלה ובתה נפטרו.

סביב השתוללה המלחמה הנוראית. רבבות אנשים ברחו מאימת הגרמנים מזרחה, לכיוון אסיה. שלושה ילדים נלוו אל הגברת שווי. שלושה, שעתידים ברבות הימים להיות רבנים דגולים, אישים רבי מעלה.

כמו רבים מאזרחי רוסיה המופגזת, גם הגברת שוויי עלתה עם ילדיה לרכבת הנוסעת לבוכרה, לברוח. להתרחק מקו האש.

כשהרכבת עצרה בתחנה כזו או אחרת, היא ירדה כדי להשיג מעט מים חמים או תפוח אדמה. שבועות עברו עליהם כך בנסיעה, עד שהחליטה שהתרחקו דיים. היא וילדיה ירדו בתחנה בלתי מוכרת בכפר קטן.

היא החלה לחפש עבודה כלשהי ומחסה לראש, כדי לשרוד את ימי המלחמה. היא לא הייתה חזקה גופנית, אך כוחותיה הנפשיים דחפו אותה להמשיך ולהגן על ילדיה. עבודה היא מצאה בבתיהם של תושבי הכפר וכך פרנסה בדוחק את משפחתה.

אולם, עניין אחד הציק לה כל העת: מה יהיה עם החינוך היהודי של ילדיי? הנה הבכור, ברוך שלום, יגיע עוד מעט לגיל מצוות. מי ילמד אותו להניח תפילין? מי יכין אותו לבר מצווה?

יום אחד, בעודה הולכת ברחוב הכפר, הבחינה ביהודי שנמנה על חסידי חב"ד, שראשו חבוש (רבים מן החסידים היו חובשים את עצמם, כדי שהזקן המעטר את פניהם לא ייראה). גם הוא הבחין בה ולאחר שהתעניין בשלומה, התחננה בפניו: "מה יהיה עם החינוך של בניי? מי ילמד אותם? כיצד יגדלו להיות יהודים יראי ה' פה בניכר?"

והמבקר, החסיד האלמוני סיפר לה: "בעיר סמרקנד מתקיימת ישיבה מחתרתית. אם תרצי אוכל לקחת את הבן הבכור אתי ולהפקידו בידיים טובות בישיבה זו". גברת שוויי הסכימה, וכאשר חיבקה את הבן חיבוק אמיץ, למרות שהייתה זו עת מלחמה, והיא לא ידעה מתי תפגוש בו שוב, חשה שאבן נגולה מעל לבה. בנה יקבל חינוך יהודי חסידי!

עברו מספר שבועות, והנה באחד הימים היא רואה שוב את החסיד, מסתובב ברחוב העיירה. בהתרגשות מה היא ניגשה אליו וקיבלה דרישת שלום נהדרת מבנה הבכור שלומד ומתעלה. לאחר מכן התחננה: "כבוד הרב, את הבן הראשון לקחת עמך והוא יושב ולומד תורה. ומה יהיה עם הבן השני, עם אייזיק'ל שלי? גם הוא חייב ללמוד, גם הוא צריך לקבל קצת יותר חינוך אשר אין באפשרותי להעניק לו... אנא, קח גם אותו עמך לישיבה".

"אי אפשר" ענה לה החסיד בצער. "אין לו ניירות מזהים, ואם אקח אותו הסכנה תהיה רבה מדיי. מלבד זאת, הוא עדיין צעיר וצריך להיות קרוב לאמו". תמהה האם: "צעיר? בשביל לקבל חינוך יהודי בישיבה ולגדול כמו שצריך? היש לכך גיל צעיר מדי?" -

הרבנית שווי כבר תכננה את צעדיה הבאים.

למחרת, כאשר החסיד עמד לעלות לרכבת, נתנה הוראות אחרונות לבנה השני: "התחבא מתחת לספסל, עקוב כל העת אחר החסיד והיצמד אליו". נשיקה אחרונה, חיבוק חזק, והיא דחפה את הבן פנימה, דקה קצרה לפני שהדלתות נסגרו והרכבת יצאה לדרכה.

קשה היה לה להמשיך לחיות בניכר, ללא קרוב ומודע, בתנאים פיזיים בלתי אפשריים. אך הידיעה ששני בניה הגדולים יושבים והוגים בתורה הקלה במעט על מצוקתה. ומה יהיה על יענקל'ה, הבן הקטן? בימים כסדרם, כשאין מלחמה, הרי היה הוא כבר יושב ב'חדר', לומד משניות ואפילו מעט גמרא. מי ישקיע בגידולו פה בבוכרה, בכפר הנידח?

גם הפעם היה ה' בעזרה. באחד הימים שוב נראה לפתע החסיד, שנשלח על ידי הרבי הקודם מליובאוויטש, כדי להתעניין במצב חסידיו הפזורים במקומות שונים לרגל המלחמה. היא רצה אליו ושאלה: "מה שלום הילדים שלי? האם הם לומדים? איך הם מסתדרים?".

משנענתה על כל שאלותיה, הציעה ללא חשש את דאגתה הבאה: "כבוד הרב, ילדי הקטן, כבר בגיל 'חדר', מה יהא על חינוכו? מי ילמד אתו הלכה, משנה, תולדות עם ישראל? אנא כבוד הרב, קח אותו לישיבה בסמרקנד, שם יכיר ילדים חסידיים אחרים ויספוג גם ידע וגם אווירה"...

"לא", השיב החסיד בקול פסקני ונחרץ, "כבר עברתי את הסכנה הנוראית הזאת עם הבן הקודם! לילדך אין ניירות 'כשרים' ולא אוכל להסתכן ולקחתו עמי לסמרקנד!"

גברת שווי הייתה מנוסה כבר, והיא נכונה לעשות כל שיידרש כדי להביא את בנה למקום תורה וחסידות. יצאה אפוא למחרת אל תחנת הרכבת עם בנה הקטן. אך כאן אירע דבר לא צפוי. הילד נדבק אל אמו בעת החיבוק ואמר: "מאמא, אני לא נוסע! שני אחיי עזבו אותך ומאז לא ראינו אותם. אינני מוכן לנסוע לישיבה. אני נשאר אתך".

"אוצר שלי, בני היקר, גם לי קשה להיפרד ממך", שידלה אותו האם, מנסה לשווא לייצב את קולה. "קשה לי מאוד, אבל אני יודעת שעבורך, בשביל החינוך היהודי שלך, הטוב ביותר הוא שתיסע להיות עם נערים יהודים לומדי תורה. אני מבטיחה לך, בלי נדר, בני היקר: אעבוד קשה, אחסוך פרוטה לפרוטה ואעשה כל מאמץ כדי להגיע במהירות לסמרקנד להתאחד שוב עם שלושתכם. אני מבטיחה לךָ בני, לֶךְ..."

בתנועה עדינה אך תקיפה דחפה האם האמיצה את יענקל'ה אל תוך הקרון. שנייה אחת לאחר מכן נסגרו הדלתות, נשמעה שריקה והרכבת יצאה אל דרכה, בתוכה מצוי ילד קטן והיא מותירה אחריה אם בודדה, גלמודה, אך... מאושרת!

גברת שווי עשתה כפי שהבטיחה וה' היה עמה. בתוך שבועות ספורים היו הדרכונים בידה והיא עלתה על הרכבת היוצאת לסמרקנד. אם חסידית, נחושה וגאה כמו מקודם.

לאחר נסיעה ארוכה הגיעה הרכבת ליעדה. הדלתות חרקו קלות בהיפתחם והיא יצאה אל תחנת הרכבת ההומה. חוסר סדר וערבוביה נוראה שררו במקום. חיילים יוצאים אל החזית, חיילים פצועים חוזרים הביתה מן החזית. פליטים בודדים ובעלי משפחה, נושאים את צרורותיהם הדלים ובעיניהם נשקף ייאוש... כולם מתקבצים סביב המים החמים שחולקו, כאילו היו אבנים טובות או מרגליות...

מאז תחילתה של המלחמה הייתה זו הפעם הראשונה בה חשה האם האמיצה שכוחותיה עוזבים אותה. להיכן תלך? האם תוכל לגשת אל שוטר במדים ולשאול בתמימות: סלח לי אדוני, שמא אתה יודע היכן נמצאת הישיבה של חסידי חב"ד שמתקיימת במחתרת? (שאלה כזו הייתה יכולה לקבוע את מותה, ללא דין ומשפט) למי תפנה? העיר סמרקנד גדולה היא, סואנת, וכל איש ואישה ברחוב חשודים הם על מסירה למשטרה הסובייטית.

לפתע, כמתוך חלום, בעוד המחשבות המבלבלות מאיימות לשבור את עוז רוחה, שמעה הגברת שווי את קולו של יענקל'ה שלה: "מאמא... מאמא..." היא אימצה את עיניה, ואכן, הנה הוא! לא חלום ולא דמיון!

"מה אתה עושה כאן יענקל'ה שלי?" שאלה, כשהיא פושטת את זרועותיה לצדדים לקבל את חיבוקו. מה עושה ילד קטן בתחנת הרכבת?

ויענקל'ה ענה לה בתמימות ילדותית: "מאמא, ברוב שעות היום אני לומד. אך בשעות בהן מגיעות רכבות מהעיר הקטנה, אני ממתין לך פה שתבואי... את הבטחת לי מאמא, שתבואי...

נכון שאימהות אף פעם אינן משקרות? ידעתי מאמא, ידעתי שתקיימי את הבטחתך."