ריקוד בדמעות

אותם חזנים, שעליהם סיפרתי לעיל, שלחו אלי מכתב לאחר נסיעתם מהעיר. לאחר שהודו לי על אי-אלו דברים, כתבו החזנים שזו להם הפעם הראשונה בחייהם שהם רואים תופעה שכזו, כפי שראו על פניו של הרב מיקטרינוסלב – אדם שבה בעת שהוא שמח בשמחת יום-טוב ורוקד מתוך שמחה עצומה, הוא גם בוכה בדמעות שאין בפיהם מלים לתאר אותן, והריקודים מתחזקים עוד יותר דוקא בגלל הדמעות!...

עם הרב ד"ר כהן בוויסבאדן

בשנת 1912, זוכרת אני, שהינו בוויסבאדן. בשבת לפנות ערב הגיע לבקרנו הרב המקומי, ד"ר כהן1. הוא בילה בשיחה עם בעלי למעלה משעתיים.

במשך כל הזמן הוא היה בבחינת שומע בלבד, והקשיב בהתפעלות לכל מלה של בעלי. משהתאחרה השעה אל תוך הלילה, פנה אל בעלי בדייקנות גרמנית: "כבוד הרב שניאורסון, הגיעה כבר שעת ארוחת הערב, ורעייתי ממתינה לי כבר, אבל אינני יכול להינתק מהשיחה עמכם. זוהי תורה הצריכה לימוד!"

לי אמר שעלי להבטיח שכל שיחותיו של בעלי יצאו לאור.

עם הסופר ש. אנסקי ברכבת

פעם אחרת, כשחזרנו לביתנו ממסע לחו"ל, הצטרף אלינו לרכבת מווארשה ואילך הסופר אנסקי2. הוא נכנס לתאנו, והתחלנו איכשהו לבלות בשיחה, תוך כדי נסיעה ברכבת. השיחה התנהלה בעיקר, כמובן, בין בעלי ובין הסופר, וכללה בעיקר סיפורים על אדמו"רים, זקני החסידים ומפורסמים אחרים, ובכלל – על חיי הרוח היהודיים.

מכל הקרונות הסמוכים עברו אנשים – צעירים וזקנים – לקרון שלנו. בלילה הם לא חזרו לתאיהם כדי לישון, אלא הקשיבו בעניין ללא-הרף לשיחה, שתוכנה היה עשיר במיוחד.

הכרת-טובה בקרסקובה

בשנת 1946, כשהייתי בקרסקובה שעל-יד מוסקבה3, הכל פחדו לעמוד בארבע אמותיי. כמעט כל יום היה עלי לחפש מקום אחר ללון, שכן ללון בעיר מבלי להירשם תחילה – אסור היה, ולהראות את הפספורט שלי4 כדי להירשם – קל-וחומר שאסור היה... חיפשתי אפוא עצות כדי לשפר במידת-מה את מצבי.

יום אחד שמעתי שבמלחובקה הסמוכה לקרסקובה מתגורר הד"ר לנדמן, שאותו הכרתי. הלכתי אפוא אליו, בתקווה שיוכל לפתור עבורי את בעיית המגורים החוקיים.

הוא קיבל את פניי בידידות, ואמר לי מיד שהוא זוכר את ימי החג ושמחת-תורה שבהם בילה בביתנו. גם הוא היה מאלה שלקחו את חופשתם בחודש תשרי. הוא עבד בבית-רפואה כמנתח בכיר, וכדי לחוש עונג יום-טוב – כפי שתיאר לעצמו – בחר להיות בחברתו של שניאורסון, הרב מיקטרינוסלב.

"עכשיו אני אומר לכם" – פנה אלי – "ביתי הוא ביתכם, אינני חושש מכלום".

מכירת חמץ – בכל מאת האחוזים

עכשיו כבר אחרי חג הפסח תש"י. בחודש אב ימלאו כבר שש שנים להיעדרו של בעלי. מדי פעם נזכרת אני במאורע נוסף מחייו.

במסגרת5 מחוייבותו של בעלי למלא את כל התפקידים המוטלים על רב בישראל, נדרש הציבור היהודי לפנות אליו לשם מכירת חמץ. ומאחר שגישתו של בעלי כפי כל פעולה שביצע חייבה שהפעולה תהיה אמיתית לכל עומקה ובכל מאת האחוזים, ולא שטחית בלבד – היה הדבר כך גם בעניין זה: רצונו של בעלי היה שהחמץ יתבטל לגמרי.

היתה קטגוריה מסויימת של יהודים, בעלי נטייה להשכלה, שהביטו על מכירה זו בעין ביקורתית, אך מאחר שלא רצו לפגוע ברגשותיו הדתיים של הרב, השתתפו בה גם הם.

אני זוכרת שבתקופת הפליטים6 התפנה מווילנא ליקטרינוסלב פאוול איסאקוב כהן7 עם הגימנסיה שלו על כל מחלקותיה. בסמינר למורים שבהנהלתו למדו למעלה מאלף תלמידים, וכיהנו בו מספר גדול של מורים שהיו מפורסמים בעולם האקדמי היהודי.

אדם זה, פאוול איסאקוב, היה מלומד גדול בענייני יהדות, אך ללא נטייה לדת. הוא תפס מקום חשוב בעולם ה"השכלה", והוא הרגיש בכך ונהג גדלות בעצמו במידה רבה.

על-אף המעמד החברתי הגבוה שממנו נהנה האיש, הרי בשל הכבוד שרחש לשניאורסון ובשל ההערכה שחש כלפיו – הוא נהג לבקרנו לעתים קרובות – הוא השפיל עצמו, מעשה אדם פשוט (לפי הבנתו), ובא לביתנו בערב פסח כדי "לרשום את החמץ" (כך זה נקרא).

אני זוכרת כיצד הוא נכנס לביתנו, וניכר היה שרצונו שהרב יראה כי הוא עושה למענו מחווה רבתי. אך הוא זכה לקבלת-פנים שלא מהסוג שציפה לה.

היתה זו כבר שעת בוקר מאוחרת, ובתגובה לדבריו של האיש, שבירך את בעלי בבדיחות הדעת בברכת "בוקר טוב" – הרים עליו בעלי את קולו: "מוקדם יותר לא יכלתם להגיע? הרי רואים אתם מהי השעה!"... כך, בקול רם מהרגע הראשון.

האיש הובך במידת-מה, אך התיישב מיד והשיב על השאלות ששאל אותו בעלי, בדיוק כפי שעשו כל הילדים הקטנים שנשלחו על-ידי הוריהם לבצע עבורם שליחות זו.

בחול-המועד הגיע אותו אדם לבקרנו יחד עם אשתו, באותה הדרת-כבוד שנהג בנו קודם לכן, ללא כל כעס.

במאורעות כאלה הבחנתי פעמים רבות. אנשים הגיבו כך משום שראו עד כמה בעלי עושה כל זאת מתוך רגש של אמת.