מטעמי מרפא, נאלץ פעם רבי חיים מצאנז ללכת למרחצאות המרפא בבאדן שליד וינה. יהודי לא דתי בשם מרקוס, בשומעו כי רב חסידי שוהה באזור, החליט לבקרו, והגיע בשעת בוקר מאוחרת של יום השבת לשולחן השבת של הרבי מצאנז. רבי חיים ישב בראש השולחן, מוקף חסידים שליווהו במסעו, וכן אלו שבאו מווינה ומגרמניה כדי לשהות במחיצתו.

מרגע שנכנס מרקוס והתיישב, שלח לו הרבי מנות קטנות מכל מנה שהוגשה. מרקוס אכל מעט דג, מעט צ'ולנט, מעט קוגל (פשטידה), מעט עוף, ומקץ זמן קצר, לאחר שהשביע את סקרנותו, הלך משם.

מאוחר יותר באותו יום, יצא מרקוס למסעדה – לא-כשרה, כהרגלו – והזמין לו סעודה דשנה. אך מרגע שהחל לאכול, סבל עוויתות חזקות בבטנו והחל להקיא.

"איזה אוכל נורא הגישו לי כאן!" קרא והזעיק את המנהל כדי להתלונן בפניו.

"האוכל שלנו בסדר גמור", מחה המנהל. "הבט בכל שאר האדונים האוכלים את המזון המשובח שלנו ואין לכך כל השפעה רעה עליהם! מן הסתם אתה הוא החולה, אדוני".

אולי המנהל צודק, הרהר מרקוס. לפתע הוא נזכר ברבי המפורסם אותו ביקר מוקדם יותר באותו יום, והחליט לשוב אליו ולבקש ברכה שבטנו הכואבת תבריא.

הוא תיאר את הבעיה בפני עוזרו של הרבי, שנכנס לחדרו של הרבי מצאנז וסיפר לו מה בקשתו של מרקוס. "הוא בריא לגמרי", השיב הרבי. "אין לו שום בעיה! לך למטבח והגש לו קצת קוגל, והוא יוכל לאכול אותו בלי בעיות".

אחרי שאכל אמר מרקוס לעוזר, "תודה – זה היה טעים מאוד! אני מרגיש הרבה יותר טוב כעת. אנא הודה לרבי בשמי".

מאוחר יותר באותו לילה, בחושבו שנרפא הודות לברכתו של הרבי, החליט מרקוס לנסות שוב לסעוד במסעדה. לחרדתו הרבה, אירועי אחר הצהריים חזרו על עצמם. ברגע שהתחיל לאכול, שבו כאבי הבטן לענותו והוא החל להקיא. מבולבל ונבוך, שב מרקוס אל הרבי כדי לקבל הסבר על מה שקרה.

"היום אחרי הצהריים הרגשתי בכי רע, וברכתך ריפאה אותי. אבל כשחזרתי למסעדה, אותו הדבר קרה שוב!"

רבי חיים חייך ואמר: "הבריאות שלך מצוינת, אבל מרגע שטעמת את מאכלי השבת, גופך לא מסוגל לסבול מזון לא כשר! גופך חווה טוהר, וכעת אתה מסוגל לאכול רק מזון כשר".

מרקוס נוכח באמת שבדברי הרבי והחל לשמור כשרות. מצוה גררה מצוה ולבסוף החל לקיים את כל המצוות, עבר לצאנז והצטרף לחסידיו של הרבי, שם התפרסם בכינוי "רבי משה בעל התשובה". הודות להשכלתו ושליטתו בשפה הגרמנית, הוא הפך למזכירו של הרבי מצאנז וטיפל בכל עניניו הרשמיים.

[מעובד מתוך "גוט וואך" מאת אברהם ברש]