החורף הרוסי השתולל במלוא עוזו. על דלתותיו של רב העיירה התדפקו הנזקקים והמסכנים: "רבי, עזור לנו, אין לנו כסף לעצים להסיק את האח בביתינו; קר לנו!" בידיו של הרב הייתה קרן מיוחדת למטרה זו. הוא חילק וחילק, אך הכסף תם והבקשות לא פסקו.

ראה זאת הרב והחליט לצאת לגייס כספים. הוא נקש על דלתות העשירים והעניים כאחד, כל אחד התבקש לתת ככל יכולתו. כולם שמחו לתרום למטרה נעלית זו, לבד מהעשיר הגדול בעיירה שלצד עושרו היה מפורסם כקמצן שמעולם לא תרם לצדקה.

הרב ביקש ללמד את העשיר לקח שהוא לא ישכח לעד. הוא חיכה לערב קר במיוחד, חבש את כובע הפרווה שלו והתעטף במעיל צמר חם ויצא לדרכו.

כשהגיע לבית העשיר הוא הודיע לשוער כי ברצונו לראות את בעל הבית. העשיר מיהר לכבודו של האורח הנכבד. "רבי, אני שמח כל-כך שבאת לבקרני. היכנס נא לביתי!"

"לא אוכל להיכנס כי אני מאוד ממהר" השיב הרב, "אך ברצוני לשוחח עמך בקצרה..."

וכך החל הרב לשוחח על דא ועל הא. העשיר היה לבוש בכותנת קלה כשלרגליו נעלי בית החל לחוש את הרוח הקרה. "רבי, מדוע שלא ניכנס? קר בחוץ, נוכל לשבת ליד האח הבוערת וליהנות מכוס תה מהבילה..."

"תודה על ההצעה, אך הנה אני כבר מסיים והולך" התעקש הרב.

כשחלפו עוד רגעים אחדים העשיר חש כי אצבעות רגליו קופאות מקור. "כבוד הרב, אינני יכול עוד! אני מוכרח להיכנס הביתה בטרם אקפא מקור!"

הפעם נעתר הרב ונכנס עמו לביתו.

"הגעתי לכאן כדי לאסוף כספים עבור העניים והנזקקים בעירנו." אמר לו הרב. "אין להם כסף כדי לרכוש עצים ולחמם את ביתם. אני בטוח שכעת, כשחשת על בשרך את תחושת הקור המקפיא, לא תאטום את אזניך ותתרום בעין יפה." וכך היה.