יום חמישי בערב, ח' במרחשוון תשנ"ה, 13 באוקטובר 1994.
רחבת הכותל עמוסה מתפללים עד אפס מקום. רבבות נוהרים לכינוס תפילה וזעקה לריבון העולמים, עבור החייל החטוף נחשון בן אסתר וקסמן. קהילות רבות בארץ ובעולם שאינן יכולות להגיע לעצרת המרכזית בכותל, מתכנסים בבתי הכנסת ומשתתפים בתפילה המועברת בשידור חי בטלפון. לא היה יהודי בארץ ומחוצה לה שלא הרגיש את הערבות ההדדית, ולא נשא תפילה חרישית לשלומו של החטוף.
למחרת ביום שישי מופיעה בטלוויזיה אמו של החייל, אסתר וקסמן, בפנייה נרגשת לכל הנשים והבנות להדליק נר של שבת לזכותו של נחשון. אפילו כאלו שמעולם לא הדליקו נרות שבת עשו זאת באותה שבת עצובה לראשונה בחייהן.
באותו ליל שבת, בעוד כל אותן מאות אלפי נרות דולקים, מבצע החילוץ כשל; נחשון וקסמן נהרג, ויחד עמו מפקד הכוח סרן ניר פורז. ה' יקום דמם.
בהלוויה הגדולה שנערכה במוצאי שבת, פנה האבא, יהודה, אל בנו ששכב עטוף בטלית, ואמר: "אני שומע אותך שואל אותי: 'אבא, איך זה יכול להיות? כל כך הרבה התפללו, כל כך הרבה התחננו, ממש קרענו את שערי השמיים! איך ייתכן שכך נגמר הסיפור?!'. התשובה שלי, נחשון, כמו שכבר אמרתי לך הרבה פעמים, שההבדל בין ילד קטן לילד גדול, הוא לא ב'שאלה'. גם ילד קטן יודע לשאול ולבקש, וגם ילד גדול מבקש. ההבדל הוא בתשובה. לילד קטן ישנה רק תשובה אפשרית אחת: כן! ילד גדול יודע שישנן שתי אפשרויות לתשובה, תשובה אחת: כן, ותשובה שניה, לא. וגם לא היא תשובה!'.
כולנו בכינו, התחננו, זעקנו, עשינו ככל שביכולתנו להשמיע את הבקשה בצורה הברורה ביותר. התשובה הייתה: לא! – וגם זו תשובה!
**
במאמרים האחרונים סקרנו שתי גישות או 'שתי טביעות אצבע' לגישה היהודית לאתגרים שהמציאות מציבה בפנינו. הבנו כי גם אם את העובדות לא נוכל לשנות, היחס אליהם תלוי אך ורק בנו. הגישה הראשונה עליה דיברנו, היא הידיעה שהכול מאת ה', הטוב כמו הרע. ברגע שאנחנו יודעים שאנחנו לא אשמים במאומה בכל המתרחש, נעלמים בדרך פלא כל רגשות האשם או האכזבה, המירמור ותחושות המצפון. לא אני אשם בכך שלא הצלחתי בתחום הפרנסה, אני אמא מצויינת – אין סיבה להתרגז אם הילד לא מרגיש טוב – יש מי שעושה זאת עבורי, והכול בשליטה. את הגישה הזו כינינו 'האצבע המאשימה' משום שהיא מאשימה את הבורא בכל מה שקורה איתנו.
הגישה השנייה עלתה רמה, ולימדה אותנו שהכול לטובה. כולנו קצרי רואי, אין לנו היכולת להבין את מהלכיו של הבורא, אך עלינו להאמין (ואף להבין) שהכול לטובתינו. גם אם כעת המצב נראה לא טוב, בוודאי שהייעוד הקרוב הוא טוב מאוד. את הגישה הזו כינינו 'האצבע המכוונת' משום שבהתבוננות הזו אנחנו משתדלים להסתכל על כל דבר כעל אמצעי ומכוון למשהו אחר – טוב אמיתי.
במאמר הזה נתחיל לעסוק בגישה השלישית: 'אצבע אלוקים'. התבוננות זו נמצאת ברמה מאוד גבוהה, ולא כל אדם ראוי ומסוגל להגיע אליה מיד. דרושים שנים רבות של התבוננות בשתי האצבעות הקודמות כדי להיות מסוגל להכיל את האצבע הזו, השלישית. ובכל-זאת, יהודה וקסמן הבין ואף הוכיח זאת בהתנהגותו – גם את הגישה הזו.
הרעיון שעומד מאחורי הגישה הזו, הוא פסוקו של דוד המלך בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עימדי. שבטך (מַקֵל ההלקאה) ומשענתך (מַקֵל התמיכה) – המה ינחמוני". כלומר: לדידי, איני חש בהבדל שבין 'גיא צלמוות' לגן העדן – "כי אתה עימדי". אתה, הקדוש-ברוך-הוא, מלווה אותי בכל מקום, בתמונה האמיתית נמצאים רק אני ואתה. ולכן, גם 'שבטך' הכואב, וגם 'משענתך' המלטפת – המה ינחמוני. אני חש באינטראקציה המתמדת עם בורא העולם, גם הייסורים הם חלק מהדיאלוג המשותף בינינו. ולכן, "המה ינחמוני".
במאמר הבא בעזרת השם נרחיב יותר, וכאן נחתום בסיפורו של נחום איש-גמזו. רבו של רבי עקיבא, ומי שהגישה הזו 'אצבע האלוקים' נחקקה בשמו. וכך מספרים לנו חז"ל (כאן בתרגום מארמית לעברית):
"...ומדוע קראו לו 'נחום איש גם-זו'? שכל דבר שהיה קורה לו, היה אומר: גם זו לטובה.
פעם אחת, בקשו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו (חכמי ישראל) מי ילך? – ילך נחום איש גם-זו, שמלומד הוא בניסים. שלחו בידיו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. הלך, (ובדרכו) ישן בדירה אחת. בלילה קמו בעלי הדירה, לקחו את (תוכנו של) הארגז, ומילאוהו בעפר. כשהגיע לשם, פתחו את הארגז, וראו שהוא מלא בעפר. ביקש המלך להרוג את כולם (כל משלחת חכמי ישראל). אמר (הקיסר): לועגים לי היהודים. אמר (נחום איש גמזו): גם זו לטובה.
הגיע אליהו, ונדמה להם כאחד מהם (מאנשי הקיסר). אמר להם: אולי העפר הזה, מעפרו של אברהם אביהם הוא, שכשהיה זורק עפר היה הופך לחרבות, והקש היה הופך לחיצים?!... הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכובשה. בדקו מן העפר שם – וכבשוה.
עלו לבית הגנזים (של המלך) ומילאו את הארגז אבנים טובות ומרגליות, והשיבוהו חזרה בכבוד גדול.
בדרכם חזרה ישנו באותה דירה. אמרו לו (בעלי הדירה): מה הבאת אתך שעשו לך כבוד כה גדול? אמר להם: מה שלקחתי מכאן – הבאתי לשם. סתרו הדיירים את דירתם, והביאוה (את החול שתחתיה) לבית המלכות. אמרו לו: אותו עפר שהובא לכאן – משלנו הוא. בדקו ולא הצליחו, והרגו את בעלי הדירה".
נחום לא אמר כי הרע בוודאי יתהפך לטוב. הוא אף לא האמין ש"כל מה שה' עושה לטובה הוא עושה" – הוא הביט על הרע, וראה בו רק טוב! אצבע אלוקים, שמה שלא תעשה, וכיצד שלא תפעל – תהיה 'דיבור' אלוקי. משום כך זכה נחום, ואכן החול שהחליף את האבנים הטובות, הפך בעצמו להיות טוב מושלם.
הוסיפו תגובה