במאמר הקודם הצבנו בעיה: כיצד ניתן להתייחס נכון אל הבעיות השונות בחיים שלנו, כך שהם לא יפריעו לנו להיות מי שאנחנו באמת: אנשים שמחים.

תשובת ההשקפה החסידית מבית מדרשו של הבעל-שם-טוב לבעיה הזו, כוללת שלשה שלבים, שבטיפוס עליהם מגיעים למקום כזה בו באמת אין דאגות וקשיים. חשוב לדעת כי אין מדובר בפתרונות קסם, אלו תהליכים נפשיים עמוקים, שעל האדם לעבוד ולתרגלם שוב ושוב, וככל שהוא מגיע להישגים גבוהים יותר כך יקל עליו לחוות את השמחה המשוחררת מדאגות.

אל רבי דוב המכונה 'המגיד' ממזריטש, מי שהיה מנהיג החסידים אחרי פטירת הבעל-שם-טוב, הגיע אחד התלמידים וביקש הכוונה והדרכה כיצד ניתן לרכוש את המידה הטובה של שמחה בכל מצב, גם תחת מצבים קשים. ה'מגיד' כיוון אותו לביתו של רבי זושא מאניפולי, מבחירי תלמידיו. רבי זושא חי בבית קטן ומט ליפול, כל רכושו הסתכם בכמה בולי עץ ששימשו לחילופין ככיסאות, שולחנות ומטות. הסקה לא הייתה בבית, וגם על הכיריים לא עמדו סירים. כשהגיע התלמיד אל ביתו של רבי זושא הוא נדהם לראות את העוני המחפיר בו חי אחד מגדולי החסידים. "רבי זושא" פנה אליו החסיד, "רבינו, המגיד הגדול, שלח אותי הנה ללמוד כיצד ניתן לשמוח גם תחת ייסורים!"

השיב לו רבי זושא בכנות: "הרבי שלח אותך אלי כדי שאלמדך כיצד לשמוח בייסורים? כיצד אוכל לעשות זאת אם לא חוויתי ייסורים מימיי?"

אכן, איננו יכולים להתדמות לצדיק כמו רבי זושא. אבל דרכו לרמת החיים הרוחניים בה הוא חי עברה דרך אותם שלבים שנשתדל לסקור כאן. הוא כמובן מיצה כל שלב עד תומו והגיע להישגים הגבוהים ביותר. אבל גם אנחנו יכולים – אם רק נרצה – לינוק משהו מתוך עולם המושגים הזה, ולחיות טוב יותר, פשוטו כמשמעו.

שלוש טביעות אצבע

לתועלת העניין נקרא לשלשת השלבים הללו, "שלוש טביעות אצבע": א. אצבע מאשימה. ב. אצבע מכוונת. ג. אצבע אלוקים. כאן נעסוק ב'אצבע המאשימה', במאמרים הבאים נתקדם אל האצבעות האחרות.

הסיבה הראשונה לכך שאנחנו נפגעים נפשית מהקשיים המוצבים לפתחנו מידי יום, היא זו שאין לנו מושג מאיפה זה "נחת" עלינו. לרוב אנחנו נוטים להאשים את עצמנו ("אני לא יוצלח", "שלימזל", "הדברים האלו קוראים רק לי". או גרוע מכך: "אני בעצמי גרמתי לכך", "לו הייתי יותר זהיר זה לא היה מתרחש") או את האחרים ("אם הבוס רק היה נותן לי העלאה במשכורת", "מדוע היא פגעה בי" וכדומה). במקרים אחרים התחושה היא חוסר-אונים, איבוד עשתונות. כאילו אנחנו עומדים מול דבר יקר שמתפרק מול העיניים ואין לנו שליטה במתרחש.

באסכולות לא-יהודיות עתיקות (ואם נהיה כנים, גם בהסתכלות שלנו עד היום) ידעו לייחס את הדברים הטובים לא-ל הטוב, ואת הרוע והחידלון לא-ל הרע. לא לחינם התפתחו סיפורים על שדים ורוחות, מזיקים ושטנים הבאים לחבֵּל בכל מקום טוב. התחושה היא שממקור-הטוב לא יוצאים דברים רעים, ואם יש רוע אז כנראה ש'מקור הטוב' לא נמצא כאן.

אך ישעיהו הנביא מזכיר לנו כי "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה!". יוצר האור והשלום, הוא הוא א-להי החושך והרע. הוא ואין בלתו!

ברגע שנקלוט שבורא העולם הוא שעושה את הכול, ממש את הכול – אז אנחנו כבר לא "אשמים", הסיבה לבעיה שהתהוותה כעת איננה תקלה או אוזלת יד, יש יד מכוונת, יש מי שעשה לי את זה. אז קודם כל יש כבר את מי להאשים, וזה כבר טוב... ודבר שני, אין סיבה לאבד עשתונות, שום דבר לא יצא מכלל שליטה, ההגה בידיים של נהג טוב שמהסיבות שלו החליט לנסוע בדרך מוזרה. אבל שיהיה ברור: הרכב לא מידרדר!

את כתר קבלת הייסורים מכתיר התנ"ך לראשו של איוב. איוב לא הסכים עם הייסורים שלו, אבל היה לו קל יחסית לחוות אותם כי הוא ידע מהיכן הם מגיעים. וכך הוא שאל: "גם את הטוב נקבל מאת הא-להים, ואת הרע לא נקבל?!".

עוד בטרם נעסוק ב'אצבעות' הבאות, האצבע המכוונת ואצבע אלוקים – יש ברעיון הזה לבדו כדי להרגיע ולהקל על חלק גדול מהסבל שלנו. וכך שר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, חברו של רבי זושא:

"אנה אמצאך, ריבונו של עולם, ואנה לא אמצאך?!

השמים – אתה! הארץ – אתה! המזרח – אתה! המערב – אתה! הצפון – אתה! והדרום – אתה!

אתה, אתה, אתה לבדך!

הטוב – אתה! והלא-טוב – שוב אתה!

אתה, אתה, אתה לבדך!

ומאחר שזה אתה, הרי שזה טוב!"

*

שורה אחת לסיכום: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם-כן מכריזין עליו מלמעלה".