במאמר הקודם התחלנו לדבר על הרמה השלישית והגבוהה ביותר של התמודדות עם אתגרי החיים, בצורה שלא תיגרום לנו דכדוך – ואדרבה, תמריץ אותנו לעבר עשייה וחיבור עמוק עם הבורא. כינינו את ההתבוננות הזו בשם 'אצבע אלוקים' (ובכך הבדלנו אותה משתי ההתבוננויות הבסיסיות יותר: 'אצבע מאשימה' ו'אצבע מכוונת'). הסברנו כי הרעיון הכללי שעומד מאחורי ה'אצבע' הזו, היא ההכרה שכל מה שנקבל מבורא העולם – הוא אינטראקציה אתו. גם הטוב וגם הרע הם שפה מיוחדת בה הוא משוחח איתנו. ואם אנו מבינים שהוא משוחח אתנו אנחנו יכולים לחיות בהרגשת ביטחון ושלווה. הזכרנו גם את תפילתו של דוד המלך, במזמור כ"ג בתהילים, שם הוא אומר כי אין מבחינתו הבדל בין "נאות דשא" ל"גיא צלמוות" – "כי אתה עימדי", גם "שבטך", מקל ההלקאה, וגם "משענתך" מקל התמיכה – "המה ינחמוני".

רגע, קבלה

כדי להתקדם, יהיה עלינו ללמוד מעט קבלה. לא ממש נורא:

ובכן, שמו של הקב"ה, שם ה'הויה', כולל ארבע אותיות: י-ה-ו-ה. ארבעת האותיות הללו מתחלקים לשניים: י-ה זהו החלק הראשון, העליון. הצירוף י-ה הוא שם קדוש. החלק השני הם האותיות ו-ה. בקבלה מוסבר כי הקב"ה מנהיג את העולם בעזרת ארבעת האותיות של שם ההויה, אלא שכל אות בשם ההויה רומזת על סוג אחר של התנהלות מול העולם. באופן כללי: החלק הראשון (י-ה) רומז על הנהגת העולם ברמה מאוד גבוהה ומוסתרת, והחלק השני (ו-ה) מורה על הנהגה פשוטה המובנת גם לבני האדם.

חכמי הקבלה מצאו לכך רמז בפסוק: "הנסתרות לי-ה-ו-ה אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו" – כששם ההויה מלא, הוא מונהג ע"י האותיות הראשונות שבו (י-ה) ואז אין אנו יכולים להבין את הנהגת העולם – "נסתרות". אבל "ו-ה נגלות לנו ולבנינו" – הנהגת העולם המובנת באה מכוח ה"ו-ה". וכך האותיות י-ה מכונות "העולם הנסתר" והאותיות ו-ה מכונות "העולם הנגלה".

ננסה לפשט את הדברים באמצעות משל: המשפחה המורחבת נפגשת. הדודות המאוד-נחמדות מציעות לילדה הקטנה סוכרייה, האימא (שיודעת כבר כמה ממתקים היא אכלה מהבוקר) מתעקשת שאסור לילדה לאכול את הסוכרייה כעת. הילדה צורחת והאימא נאלצת לקחת את הממתקים ולהחביאם במקום אחר.

יש כאן שתי רמות של נתינה לילדה. הדודות מאוד אוהבות את הילדה, לכן הן נתנו לה את הסוכרייה. הנתינה שלהן מבטאת אהבה גלויה ומובנת. האימא לא אוהבת את הילדה פחות מהם, מדוע היא מתנגדת בצורה כל כך אקטיבית למתן הסוכרייה? – ברור שהתנגדות זו נובעת מאהבה עמוקה יותר מזו של הדודות. הדודות לא חשות אחריות כלפי הילדה, הן רק מבקשות לרַצות אותה ולגרום לה אושר מיידי. האימא שגם היא שמחה מאוד לראות את הילדה שלה מאושרת (עוד יותר מהדודות) – מוכרחת להתגבר על האהבה הגלויה שלה, ולפעול מתוך אחריות ואהבה עמוקה, אהבה הורית, ולקחת מהילדה את הסוכרייה.

כשבורא העולם מנהיג את העולם בצורה מובנת (גם אימא נותנת סוכריות) זו התגלות של אהבה, כמו האהבה של הדודה לילדה. זו התגלות, וזו אהבה, אבל אהבה שמותאמת להבנה שלנו. בתהילים נאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה", הייסורים באים מהעולם הנסתר, מהאותיות י-ה.

מהסיבות השמורות עמו החליט הבורא, המכונה בתפילות בכינויים: "אב הרחמן", "אל רחום וחנון", לעשות לנו דבר שנראה כמו רע. זה לא מתפקידנו להבין מדוע הוא עושה זאת, אנחנו צריכים לדעת בוודאות שני דברים: א) בורא העולם הוא הטוב המוחלט, הוא אוהב אותנו, ומה שעובר עלינו – הוא לא בטעות אלא בכוונה. ב) גם לו קשה לראות אותנו סובלים, אבל מהסיבות שלו, זה הדבר הנכון והטוב ביותר עבורנו כעת.

כמו אותה אימא שנלחמת עם הילדה הקטנה שלה כדי לטפטף לה טיפות עיניים, או מתאכזרת אליה ולוקחת ממנה את הסוכרייה הנוצצת, גם לבורא העולם קשה לגרום לנו סבל. אבל כאן גוברת האהבה העמוקה יותר, זו הבאה מהשם העליון 'י-ה', מהעולם המכוסה – והאהבה העמוקה, האחריות הזו, חזקה יותר מהאהבה הגלויה – והיא באה למטה בצורה של ייסורים.

דוד המלך ידע את הסוד. לכן הוא ידע להודות לאלוקים גם על הייסורים.