אחד היסודות הבסיסיים ביותר במשנת החסידות של הבעל שם טוב, הוא יסוד השמחה. החסידים ככלל הם אנשים שמחים. ביהדות הטרום-חסידות ראו את מעלתה של השמחה כ'תוסף' לקיום מצוות; הרמב"ם ציין כי ראוי שקיום המצוות ייעשה מתוך שמחה. המקובלים שצעדו לאורו של האר"י ידעו אף הם על 'צינורות' של שפע הנפתחים עם השמחה. אך הבעל-שם-טוב לקח את השמחה שלב אחד קדימה ושם אותה במרכז עבודת הבורא.

ישנו פסוק מפורסם: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד". אלא שה"פסוק" הזה לא מופיע בתנ"ך וגם לא במשנה או בתלמוד. המקור שלו הוא בכתבי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל-שם-טוב, ו"הפסוק" הזה מבטא היטב את הגישה הבעש"טנית לשמחה.

אם ננסה להתעמק במשפט "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" – נראה שהוא לא כל כך פשוט כפי שהוא נשמע. האם אכן "תמיד" "מצוה" להיות בשמחה? ומה בתשעה באב, בימי אבל וימי זיכרון? ומה ברגעים של כישלון, או אכזבה מוצדקת מהמצב האישי?

ובינינו, האם אפשרי בכלל להיות "תמיד" בשמחה? אם זו "מצוה" כנראה שהדבר אפשרי. אבל נדמה שיש כל כך הרבה סיבות שמעיבות על השמחה?

המצב המקורי

הדיון בנושאים האלו הוא רחב וחשוב, אך במאמר זה נשתדל להתמקד בשאלה כוללת יותר: מהי השמחה. בהזדמנויות הבאות נעסוק בעזרת ה' גם בנושאים שהועלו לעיל.

מהי, אכן, השמחה?

באחת משיחותיו הצביע הרבי מליובאוויטש על חייהם של הילדים הקטנים:

ילד קטן הוא שמח בטבעו. אם הוא ישן מספיק, אכל מספיק, התרחץ והחליף בגדים – הוא בוודאי מחייך. כשילד עושה "פרצוף חמוץ" האימא רצה לבדוק אם משהו קרה לו. אם ננסה להיזכר בילד קטן, נעלה מול דמיוננו דמות קטנה ומשעשעת שהמרץ ושמחת החיים שלה מדביקה את כל הסביבה.

תאמרו: מה יש לו להיות עצוב, הכול יש לו!

ובצדק. שמחה לא צריכה סיבה, האדם נולד שמח – אם לא תהיה לו סיבה להיות עצוב, אז הוא שמח!

על גבינו כמבוגרים (בערך מאותו יום בו הניחו על גבינו את ילקוט בית הספר) מונחות בעיות ודאגות מכאן ועד להודעה חדשה. כשמישהו מסתובב עם חיוך רחב מדי, נתפלא ונשאל: משהו קרה? אבל כל זה לא משנה את העובדה הבסיסית, שאם רק נצליח לשכוח מדאגות, לא נזדקק לסיבה לשמוח – כי השמחה ויצר החיים נובעים מאותו מקום – מהחיים עצמם.

לסיכום: השמחה היא חלק מאיתנו, היא חלק מהנשמה ושל כל ההוייה שלנו. הפתרון לא נעוץ בבידור שבא מבחוץ – מעיין השמחה נמצא בתוכנו, ואנו לא צריכים לחפור עמוק מדי.