הרב בֶּרִיש מייזליש היה רבה הראשי של קרקוב פולין, זכה ועל שולחנו התאחדו תורה וגדולה. הוא שימש כראש ישיבה ואף סחר בעסקים חובקי עולם והתעשר מאוד. יום אחד הגיעה לישיבה שמועה שהוא הפסיד את כל רכושו ואף נשאר בעל-חוב גדול. בני הישיבה חככו בדעתם כיצד לבשר לראש הישיבה על ההפסד הנורא. תלמיד אחד, חריף משהו, ניגש לראש-הישיבה עם כרך גדול של 'תלמוד בבלי' (מסכת ברכות) והציג בפניו את קטע הגמרא הבא (כאן בתרגום לעברית):

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. נשאלת השאלה: מה משמעות הדברים? והלא הברכות הן שונות. הברכה על הרע היא 'דיין האמת', והברכה על הטוב היא 'הטוב והמטיב'. השיב רבא: משמעות המשפט היא שיש לקבל את הרע בשמחה כפי שמקבלים את הטוב".

הראה התלמיד לראש-הישיבה את קטע הגמרא, והקשה: "וכי כיצד אפשר לקבל את הרע בשמחה? הלוא רע הוא, רע גמור, קשה ומר כמוות". רבי בריש, כמצופה, ענה מיד: "וכי אינך יודע את הכלל הגדול שהכול לטובה. אדרבה, כאשר חווה האדם מאורע מצער עליו לשמוח מתוך אמונה תמימה כי זהו הדבר הטוב ביותר עבורו!". – "אבל, הרבי, זה בלתי אפשרי!". – "אם תחשוב ותאמין באמת ובתמים שהכול לטובה, תוכל אפילו לרקוד" סיים רבי בריש את דברו.

"כבוד הרב" – אמר התלמיד בפנים מושפלות – "כבוד הרב יכול להתחיל לרקוד...". רבי בריש התעלף במקום.

כשהתאושש ואזר כוחות, ניגש אל התלמיד ואמר: "אכן, אכן, קושיא גדולה. לא ידעתי עד כמה...".

**

ר' דוב הוא יהודי לא-צעיר, שכבר ראה הרבה בחיים. הוא אחד מאלה שמקבלים את טורי בדואר-האלקטרוני תיכף לאחר כתיבתו. אלא שר' דוב אינו נשאר חייב, ותמיד נוהג לשלוח איזושהי תגובה, שאלה, הערה ואפילו פעם אחת מחמאה, בדואר-חוזר.

על המאמר האחרון לא קיבלתי אף תגובה מר' דוב. הוא עסק כזכור ב'אצבע המכוונת' – בדרך להתמודד עם הקשיים באמצעות הידיעה שהכול לטובה. כשפגשתי בו ביום שלישי בערב בבית-הכנסת שאלתי אותו: "באמת, אין לך כבר מה להגיב?". ר' דוב, שהחריפות שלו היא שם דבר כאן בשכונה, ענה מיד: "הבעיה היא שעל המאמר האחרון שלך אין לי שאלה אחת, יש לי שש מליון שאלות!".

ביקשתי את רשותו לענות לו מעל הבמה הזו, ואני מקדיש לו את המאמר הזה. ובכן ר' דוב, שלוש תשובות לשאלה שלך.

1. אנחנו לא אמורים להבין.

במאמר הקודם דיברנו על האמונה שהכול לטובה. אלו הן העובדות: הקדוש-ברוך-הוא הוא הטוב הגמור, ומפי עליון לא תצא הרעות. אנחנו, אנשים קטנים ושדה הראיה שלנו מצומצם מאוד. משום כך אין ביכולתנו להבין מה טוב עבורנו ומה לא. פעמים רבות אנחנו זוכים לראות לאחר מעשה את הטוב הגנוז ברע, ופעמים רבות עוד יותר – לא.

לעיתים נדמה לנו שהסיפור כולו הסתיים בלי שום הפי-אנד. אם הזכרת את השואה בה נשחטו באכזריות כה רבה כל כך הרבה אנשים, בלי שום "אור בקצה המנהרה" – כי הם פשוט מתו. כאן אנחנו חייבים להיזכר כי היהדות מאמינה בשתי עולמות, ומסע הנשמה עושה רק תחנה אחת וקצרה בעולם הזה, ואין ביכולתנו לדעת מאומה על הנעשה בעולם העליון. מה שבטוח, הסיפור לא נגמר.

באחד ממאסריו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם (מי שהחזיק במסירות נפש את גחלת היהדות ברוסיה הסובייטית), איים עליו החוקר באקדח תוך מטרה לסחוט ממנו שיתוף פעולה, ואמר: "הצעצוע הזה כבר שינה הרבה אנשים". ענה לו הרבי: "הצעצוע הזה מפחיד מי שיש לו הרבה א-לים ועולם אחד. לי יש א-ל אחד ושני עולמות, אינני מפחד ממנו". כלומר: הידיעה שהא-ל הוא אחד והוא המקור של הכול, עם הידיעה שהעולם הוא זמני וחולף מול הנצח של שני העולמות. מעניקה לנו את ההכרה בקטנותנו, ועד כמה אנחנו לא מבינים מאומה.

2. מותר לנו להשמיע את הרצונות שלנו.

אנו מאמינים שהכול מאיתו, יתברך. אך האם זה אומר שעלינו לקבל בשתיקה כל צרה וכל אסון? בהחלט לא. מותר לנו לשאול, מותר לנו להקשות ולא להבין.

משה רבינו שהיה בוודאי יהודי מאמין, עמד מול הקדוש-ברוך-הוא וזעק: "למה הרעות לעם הזה, ולמה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה בעבורך, והצל לא הצלת את עמך!". הוא לא פחד להשמיע קול ולומר לריבון העולמים: אנחנו לא מסכימים!

וכאשר מדובר בצרה בהתהוות, במאורע רע שעדיין נמצא באמצע התרחשותו, הרי שאז אנו צריכים להתפלל ולבקש שהמצב ישתפר. למעשה, זו מצווה מן התורה להתפלל לבורא העולם כאשר אנו נמצאים בצרה.

3. הצדקת דין שמים – בשום אופן לא על אדם אחר.

ולסיום: אף אחד איננו עורך הדין של הקדוש-ברוך-הוא. אין שום מצוה או חובה כלשהי לחפש ולנבור בעבירות של כל האנשים בעולם ולמצוא את הסיבות המדוייקות לסבל הרב. אדרבה: פשפוש בעוונות של יהודים אחרים – הוא בעצמו חטא.

על השואה לדוגמה אמר הרבי מליובאוויטש: "אף עבירה בעולם איננה יכולה להצדיק עונש שכזה". בוודאי שאנו לא אמורים לעשות זאת.

בכל מה שנוגע לאדם עצמו, הרי ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה." אך כשמישהו אחר סובל, אסור להשמיע משפט בסגנון: "נו, הכול לטובה", "כפרת עוונות". להיפך: עלינו לכאוב את כאבו, ולתבוע מבורא העולם שאסונות כאלו לא יישנו.