אחת מהתגובות שקיבלתי למאמרים הקודמים, הביאה אותי לסטות מהמבנה הכללי, ולכתוב מאמר שלא מן-המניין. וזהו מכתב-התגובה שקיבלתי, כמעט מילה במילה (השמות שונו, כמובן):

"כבוד הרב רסקין!

.. במאמרים האחרונים אתה חוזר ומדגיש ש"מצוה גדולה להיות בשמחה", שהשמחה היא חובה בכל הזמן ובכל מצב. גם ב'חוג שמחת הנפש' שאני מאושרת להיות מהמשתתפות הקבועות בו, דיברת על כך מזוויות שונות. ואני שואלת: כפי שידוע לך, כבוד הרב, אני אם שכולה. איבדתי את ירון שלי בתאונת דרכים לפני חמש-עשרה שנה. הוא היה אז בן שמונה-עשרה וחודשיים. כמו שאתה בטח מבין – זה לא היה קל אז, וזה לא קל עד היום. אין בוקר שאני לא נזכרת בירון, בחיים הצעירים שלו שהיו ואינם, הבגדים שלו עודם תלויים בארון, והתמונה שלו בחדר-השינה שלו עומדת ומזכירה לי: יום, יום, שעה, שעה.

סלח לי הרב על השאלה: האם אני חוטאת?! האם זה לא בסדר כשבאזכרה השנתית אני הולכת לבית העלמין ובוכה שעות ליד הקבר? האם – על פי היהדות – אני אמורה לדכא את הרגש האימהי שלי; או שמא: לי מותר כיוצאת מן הכלל...

חשוב לי להזכיר פרט נוסף: למרות הכאב, אני משתדלת ככל הניתן שזה לא יפריע ליום-יום שלי. אבל עדיין, השבוע של האזכרה "גומר אותי". יותר מפעם אחת לא הצלחתי אפילו להגיע לבית-הכנסת ל'סעודת הברכות'. אני כל כך מזדהה עם מה שאתה מסביר על העצב שהופך אותנו לפסיביים, אבל לפעמים אני מרגישה שאני מוכרחה.

אשמח מאוד לקבל הסבר, ושוב תודה על הכול,

יפעת."

כתשובה ליפעת, אני רוצה לקחת את השאלה ולהתקדם עמה צעד נוסף – משהו שיטיל ספק של ממש בכל מה שלמדנו עד כה על חובת השמחה בכל עת ובכל מצב:

שורות אלו נכתבות ימים ספורים לפני תשעה באב. אם חלילה המשיח לא יבוא קודם לכן – הרי שנציין את תשעה באב כיום האבל הלאומי שלנו. למעשה, זהו יום בו הטרגדיות החלו כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. זה היום בו המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ שבו משליחותם והסיתו את עם ישראל נגד הכניסה לארץ המובטחת. באותו הלילה נגזר על עם ישראל כי יוצאי מצרים ימותו במדבר ורק בניהם ייכנסו, כעבור ארבעים שנה, אל הארץ המובטחת.

שנים לאחר-מכן בתשעה באב נחרב בית המקדש הראשון והשני, ועם ישראל הוגלה מארצו לארבע קצוות הארץ – ועדיין לא שב בשלימותו עד עצם היום הזה. בתשעה באב הוכרע המרד של בר-כוכבא ואלפים נשחטו ברחובות יהודה. הרבה אירועים עצובים החלו ביום הזה כמו גירוש ספרד, ועוד.

יום תשעה באב שנקבע כ'בכיה לדורות' מתקיים כך הלכה-למעשה בכל מקום בו מתגוררים יהודים. במגילת-איכה נאמר בקצרה: "ישב בדד ויידום!", ואכן נוהגים לשבת על הארץ, ללא נעלי-עור, אין שואלים איש בשלום רעהו, אין מניחים תפילין (עד אחרי הצהריים) ולא מתעטפים בטלית. בשקט, שלא בציבור, יושב כל אחד וקורא בספר הקינות פזמונים עתיקים מלאי צער ושכול המתארים בשפה חיה את החורבנות ואת הכאב הנורא, ממנו עד היום לא נרפאנו.

אסור להיות רובוט

תשעה-באב איננו יום של חשבון-נפש כפי שניתן אולי לחשוב – שכן בתשעה באב אין אומרים את תפילת התחנון (תפילה הנאמרת מידי יום חול, והיא כוללת חשבון-נפש על המעשים הלא-טובים שלנו). תשעה-באב איננו יום תפילה וזעקה שכן התפילה מתקצרת ואומרים רק מה שחייבים, וגם את זה ללא תפילין וללא טלית ובלי כל סממני תפילה. תשעה-באב איננו יום של רצינות והתעלות שכן אפילו לימוד תורה נאסר בו.

תשעה באב הוא יום של בכי ומספד, כאב ואבדן!

ואם דיברנו על כך שהעצבות גורמת להעדר פעולה, איבוד מוטיבציה, פסיביות וכבדות – תשעה באב הוא הדוגמה הכי טובה לכך. וכאן, יפעת, אנחנו חוזרים לשאלה שלך: זה מותר? זה חוקי? ומה עם "עבדו את ה' בשמחה"?!

אז זהו, שכן. "עבדו את השם בשמחה" הוא צו שיש לקיים גם בתשעה באב, וגם בימי אבל משפחתיים ולו הטרגיים ביותר. אבל עם זאת אסור לנו להפוך לרובוטים. ישנם הסברים לרוב על הטוב הגנוז בתשעה באב, ועל האהבה הגדולה של הקדוש-ברוך-הוא שהתגלתה ומתגלית ביום הזה (ועוד נדון בזה בעזרת-השם במאמרים הקרובים) – אבל כל זה לא מפריע לעובדה הבסיסית והפשוטה, שהיום הזה הוא יום של כאב בלתי נסבל, ושהדרך הטבעית להתמודד עם כאב כזה היא "ישב בדד ויידום".

את חורבן ירושלים אנחנו מזכירים בכל יום בתפילות ובברכת המזון – גם באבלות אישית אפשר ומותר להיזכר בכל יום. בכל בית של שומרי-מצוות ישנה פינת הנצחה לחורבן ירושלים, ריבוע ברוחב 50*50 ס"מ לא-צבוע העומד מול הכניסה ומזכיר תמיד את הכאב – גם באבלות אישית יש מקום לפינת זיכרון בבית, זה בסדר גמור.

הרמב"ם כשדן בהלכות אבלות על פטירה כותב מילים כדורבנות: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי" – כלומר: אל תצדק הרבה, ואל תחכם הרבה. כשקורה אסון במשפחה ואתה לא מתאבל – אינך אלא "אכזרי", איש קהה חושים, חסר רגשות.

אבל, וכאן מגיע ה'אבל הגדול', ישנה הגבלה. ובלשונו של הרמב"ם: "אין בוכין על המת יתר משלשה ימים, ואין מספידין יתר משבעה... אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת".

הכול בגבול. תשעה באב נקבע ליום אחד ובודד בלוח השנה. לא יותר, ולא פחות. גם האבלות הפרטית צריכה להתנקז לימי השבעה, מעבר לכך מותר לכאוב, מותר לפעמים אפילו להוזיל דמעה. אבל להיות שקועים באבל תמידי – אסור! זה פוגע בחיים, זה מפריע ל"עבדו את השם בשמחה", זה כבר לא בסדר...

***

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. מאנה להינחם, כי איננו".

"כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאום ה', ושבו מארץ אויב".