במאמרי הקודם הזכרתי את משלו של בעל התניא על נחיצות השמחה עבור ניצחון היצר-הרע:

"כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל וייפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו.

"ככה ממש בניצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי-אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם."

נעמיק מעט במשל, בעזרת מחשבה בנושא הבא: היכן עיקר כוחו של היצר-הטוב, בשכל או ברגש? ולחילופין, היכן היא עיקר השליטה של היצר-הרע?

בדיקה פנימית פשוטה תגלה שלרוב הדברים אותם נגדיר כתוצאות של היצר-הרע הגענו דרך הרגש: "בא לי", "מתחשק לי". ואילו ה"שוטר" שמנסה לעצור את היצר הרע, ישתמש בדרך כלל בטיעונים רציונליים: "זה אסור", "זה לא מתאים".

[ברור שמעשים טובים נעשים מלב טוב, וישנן מעשים רעים הבאים עם צידוקים שכליים. אך אנחנו מדברים על הרוב. וחוץ מזה: שֵׂכל המצדיק מעשה-רע, הוא בדרך כלל שֵׂכל הנגרר אחרי הרגש, כי 99% מהמעשים-הרעים נעשים לצורך הנאה, אלא שלעיתים הם "גוררים" אחריהם גם את השכל].

· מי חזק יותר

אז אם נשאל כעת "מי חזק יותר", תהיה השאלה בעצם: "מה חזק יותר: השכל או הרגש".

בשאלה הזו בדיוק התחבט שלמה המלך, והנה המסקנה שלו:

"ראיתי אני שיש יתרון לחכמה על הסכלות כיתרון האור מן החשך."

החושך כשהוא חושך הוא חזק מאוד, הנוכחות שלו גבוהה. בעצם החושך זה הרקע של הכול: אם רק אין אור – יש חושך. האור צריך לתחזוקה מתמדת, מקור האור איננו דבר המובן מאליו כמו החושך.

"יתרון האור מן החושך" היא העובדה שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. גפרור קטן של אש מניס חושך גדול ורב. זהו גם היחס בין החכמה לסכלות. התנהגות לא-מושכלת, מה ששלמה מכנה ובצדק 'סכלות' – היא דבר חזק מאוד, מקורו בלב, ב"בא לי" וב"מתחשק לי". הכוח של השכל עליו הוא בעיקר בכך שהוא תמיד צודק. ברגע שאור השכל "יידלק" – תברח הסכלות ותתבייש להראות את פניה. כמה מתבייש אדם במעשים שלו ברגע שהוא נחשף לשכל שלו עצמו, רגע אחד בדיוק אחרי שהוא סיים לומר את הבדיחה הלא-מוצלחת במקום הלא-נכון...

· מתנה משמים

בתלמוד כשמדובר על המלחמה המתמדת בין היצרים הטוב והרע, השכל והרגש, מופיע המשפט המפתיע הבא:

"אלמלי הקדוש-ברוך-הוא עוזרו, אינו יכול לו."

המשמעות של המשפט הזה, ע"פ התניא, שהקב"ה ברוב חסדו נותן כוח מיוחד למוח לשלוט על הלב. הרעיון הזה הוא אחד הרעיונות המפורסמים ביותר של ספר-התניא: "מוח שליט על הלב". נכון שהלב יכול לרוץ לכל מקום בעוצמות בלתי מוכרות מבחינת המוח. אבל אדם בריא מסוגל לצעוק: סטופ! בכוח השכל אפשר תמיד לתת ברקס רגע לפני הפעולה. זהו יתרון האדם מן הבהמה, הבהמה עושה כל מה שהיא רוצה. יתרון האדם הוא ביכולתו לעצור את הרגשות ולא להביא אותם לידי פועל.

ייאמר ברורות: אין הכוונה שבכוח השכל ניתן בבת-אחת לעקר רגשות לא נכונים. אנו מדברים על אי-כניעה לרגש – בתחום הזה יש לשכל מעלה מוחלטת. השכל יכול להכניע את הרגש, הרגש לא יכול להכריע את השכל.

בתנאי אחד: שהאדם לא נרדם בשמירה. אם האדם מיואש, מתוסכל, מדוכדך, ושקוע בעצבות – מאוד מהר יגברו הרגשות ויעשו את כל אשר בלבבם. לאדם אין מוטיבציה לעצור אותם.

זוהי המשמעות של המשל: הגיבור הוא השכל – שבכוחו לגבור תמיד על הרגש. החלש הוא הרגש – שבטבע האדם הוא מוכרח להיכנע לכל וטו שיטיל המוח, כל זמן שהמוח אכן מטיל וטו. עצבות היא הפתרון המוצלח ביותר עבור היצר-הרע, וה"כלי" היעיל ביותר מבחינתו על מנת להביא את הרעיונות שלו לכלל מעשה.