הרב מענדל פוטרפס, דודה של אמי, היה חסיד שפעל למען היהדות ברוסיה הסובייטית וב'אשמה' זו נעצר ונשלח למחנה עבודה בסיביר הרחוקה. בסופו של דבר הוא הצליח לעזוב את רוסיה ולהיפגש שוב עם אשתו וילדיו שהיגרו קודם לכן בלונדון.

מאוחר יותר, הרבי מליובאוויטש מינה אותו לכהן כ'משפיע' (מורה-דרך חסידי) בישיבה המרכזית שבכפר חב"ד.

לעתים תכופות היה ר' מענדל יושב עם תלמידיו ומספר להם על החוויות שחווה בכלא, ועל הלקחים שהפיק מהן. הנה אחד מסיפורים אלו:

אחת הפעילויות האסורות במחנה העבודה הייתה משחק בקלפים. הדבר היה נחשב לפשע חמור, ולמי שהיה נתפס במשחק היה צפוי עונש רע ומר.

איכשהו הצליחו האסירים להבריח פנימה חפיסת קלפים וכך בילו את זמנם הפנוי במשחק.

אך אחד האסירים החליט לשים סוף לחגיגות (אולי הוא תמיד היה מפסיד במשחקים...) ודיווח לשומרים על החטא החמור המתבצע במחנה. הם באו לערוך בדיקת פתע אך לא גילו דבר.

בשבועות לאחר-מכן בדיקות הפתע התבצעו שוב ושוב. הם בדקו כל חפץ וכל כיס – אך הקלפים אינם! הם הגיעו למסקנה שככל הנראה אותו מלשין שיקר עליהם והענישו אותו בהתאם.

ובכל פעם, מיד כשהשומרים היו יוצאים מן הצריף, הקלפים היו איכשהו צצים והמשחק נמשך כהרגלו!

ר' מענדל היה מביט בהם בהשתאות. "השומרים בדקו בכל מקום אפשרי, איפה החבאתם את הקלפים?" הוא שאל אותם.

"אנחנו כייסים מקצועיים" הסביר לו אחד מהם. "ברגע שהשומרים נכנסים, אנו תוחבים את הקלפים לתוך כיסיהם שלהם. ממש רגע לפני שהם עוזבים, אנו מוציאים אותם משם... ברור שהם לעולם לא יבדקו בתוך הכיסים שלהם..."

הלקח מסיפור זה ברור למדי. כאשר אדם בודק את מעשיו ואת התנהגותו, הוא נוטה להאשים את כולם – את ההורים, את בן/בת הזוג שלו, את המורים שלו – את כולם חוץ מעצמו. אך אם הוא באמת רוצה למצוא את ה'קלפים', עליו לבדוק בכיסו שלו.