האדמו"ר מרוזין, רבי ישראל פרידמן, סיפר פעם לחסידיו את המשל הבא:

"איש אחד בא פעם הביתה מן העבודה בסוף היום כשהוא רעב מאוד. הוא התיישב ליד השולחן וציפה שאשתו תגיש לו את ארוחת הערב. אשתו הופיעה ואמרה לו שעליו להתאזר בסבלנות כי הארוחה מתעכבת, הוא חיכה בסבלנות.

"לאחר שחיכה פרק זמן שנדמה לו כנצח היא הניחה לפניו צלחת. הוא הסתכל בצלחת וכל שראה בה היה ביצה קשה ותפוח אדמה. למותר לציין שהוא התרגז מאוד. הנה הוא מחכה בסבלנות למרות רעבונו, וכל שהוא מקבל זו סעודה פשוטה שבפשוטות! אילו היה מקבל משהו מיוחד, היה מבין את העיכוב. הוא הלך מן השולחן מאוכזב מאוד.

"וכך מסתיים המשל", אמר הרב ישראל. "וכעת – לנמשל...

"בכל בוקר ממתין אלוקים לבני עמו שיאמרו את תפילותיהם. החרוצים נחפזים להתפלל, ביודעם איזו זכות היא לפנות בתפילה אל מלך המלכים.

"אם אדם מתפלל בזמן, אפילו אם התפילה לא נאמרת בשיא הריכוז, העובדה שהיא נאמרת בזמן הופכת אותה רצויה לפני בורא העולם. כאשר התפילות נאמרות קצת מאוחר, אך בכוונה רבה, גם אז הן רצויות לאלוקים, שכן הדבקות המיוחדת הופכת את ההמתנה למשתלמת. אולם, אם התפילות באות מאוחר וגם ללא ריכוז ודבקות מיוחדים, אזי הן דומות לארוחה הפשוטה שקיבל הבעל במשל. אפשר לצפות שאלוקים יביט בעין לא יפה על ארוחה שכזו!"

אחד הנוכחים היה יהודי קשיש שהקשיב בקפידה לדבריו של הרב ישראל. "עם כל הכבוד, רבי יקר", הוא אמר לו, "תגובתו של הבעל הייתה כזו רק אם לא שרר שלום בית אמיתי בבית. כאשר בעל ואשתו באמת אוהבים זה את זו, אולי סופו של המשל היה שהבעל מודה בחן לאשתו על הארוחה הפשוטה ומבקש ממנה לספר לו איך עבר עליה היום. כך גם אלוקים מוכן תמיד לשמוע את תפילותינו..."

"אכן," השיב לו הרב ישראל בחיוך, "זו בדיוק התשובה שקיוויתי לשמוע. בדברי החכמה שלך הצלת יהודים רבים מקיטרוג שמימי ולימדת עליהם זכות".