מדוע אסור לנגן בגיטרה בשבת?

שאלה:

אני חובב מוזיקה מושבע שתמיד מסתובב עם אייפוד ביד. אני חושב שמוזיקה היא משהו שמגיע מהנשמה, היא מרוממת את הנפש ומחברת את האדם לגבהים אותם הוא לא מכיר.

שאלה לי אליכם: מדוע אסור לנגן מוזיקה בשבת? במיוחד שבספר התהילים כתוב "מזמור שיר ליום השבת", כלומר שפעם כן ניגנו בכלי נגינה בשבת. מתי זה השתנה?

תשובה:

אכן, הגדרת מצויין: המוזיקה מרוממת את נשמתו של האדם. לא לחינם בבית המקדש תפסה המוזיקה מקום חשוב כל-כך! במהלך עבודת כל יום בבית המקדש היו הלויים מנגנים בכלי נגינה שונים, והם היו עושים זאת אפילו בשבת.

עם זאת, בנקודה מסוימת (סביר ביותר שהיה זה בתקופת בית המקדש השני) הוחלט לאסור שימוש בכלי נגינה בשבת. חכמינו זכרונם לברכה עשו זאת מחשש שאדם השקוע בנגינה וביצירה מוזיקלית עלול להחליף מיתר קרוע או לתקן את כל הנגינה בדרך כלשהי, מעשה שאסור מבחינת התורה בשבת ("תיקון כלי" הוא אחת מ-39 ה'מלאכות' - קטגוריות של פעילויות האסורות עלינו בשבת).

[בנקודה זו אני חייב להוסיף שכל תקנה שתוקנה על ידי חכמי ישראל בדורות עברו, ניתנת לביטול רק על ידי בית דין גדול יותר במספר ובחכמה מבית הדין המקורי שתיקן את התקנה, כי לא תמיד אנו יכולים לדעת את כל המניעים שגרמו להם לתקן תקנה זו ואין ביכולתנו לבטל תקנות שנוסדו על ידי גאונים וצדיקים לפני מאות שנים.]

ישנם תקנות רבות הדומות לתקנה זו, ובעגה התלמודית הן קיבלו את השם 'שבות.' 'שבות' היא כל תקנה האוסרת עלינו לעשות מעשה מסויים, שגם אם הוא עצמו מותר בשבת, הוא עלול לגרום חילול שבת מאוחר יותר. בדרך-כלל, איסורי ה'שבות' לא חלו בבית המקדש, אך איסור שבות זה – שלא לנגן בכלי נגינה במהלך השבת – חל במידה מסויימת גם בבית המקדש.

הבה נביט לרגע לרובד המיסטי של התורה כדי למצוא הסבר מדוע בשבת אנו לא מנגנים בכלי נגינה.

רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד תנועת חב"ד, הסביר את ההבדל שבין זמר – מוזיקה הנוצרת על ידי כלי נגינה, ובין שיר שנוצר על ידי שירה.

וכה הסביר הרבי:

גם המלאכים וגם הנשמות שרים שירי הלל לבורא העולם, אך קיים הבדל בין שירתם של המלאכים ובין זו של הנשמות.

המלאכים, למרות שהם אינם פיזיים וניתנים למישוש כמו יצורים ארציים, הם עדיין מוגבלים באיזשהו גוף רוחני. שירי ההלל של המלאכים הם עדינים מאוד ובלתי ניתנים לזיהוי באוזן פיזית רגילה – רק הנביאים, האנשים הרוחניים יותר, יכולים לשמוע את שירתם.

שירי ההלל של הנשמה, לעומת זאת, הם מסוג אחר לגמרי. זו מוזיקה רוחנית לחלוטין שלא קשור בשום גוף; היא אינה יותר מאשר רצון פשוט של הנשמה להתעלות אל הבורא, להכניע את עצמה מול מציאותו הנצחית.

במילים אחרות, מוזיקה כלית היא מוזיקה של הגוף ואילו שירה היא המוזיקה של הנשמה, של הנפש. בבית המקדש, גילוי האור האלוקי היה גדול דיו כדי להכיל את המקור לנשמות ולמלאכים גם יחד – ולכן היו גם מוזיקה כלית וגם שירה.

בהתבסס על רעיון זה, אולי ניתן לומר שבשבת, יום המוקדש לנשמה בעוד אנו חדלים מעיסוקים פיזיים רבים, מתאים בהחלט שהשירה תהיה שירה נשמתית ולא פיזית – כלומר כזו שנוצרת על ידי כלי נגינה.

לכן, אמנם אסור לנגן מוזיקה בשבת ובחגים, אך שירה וריקודים מותרים ואף רצויים. למעשה, ברוב בתי הכנסת שרים שירים מרוממי נפש במהלך התפילות, שלא לדבר במהלך קבלות השבת החגיגיות. נסה להצטרף לשירה ולריקודים וסביר שתהיה מופתע לטובה לגלות ששירה טהורה ללא ליווי בנגינה עשויה להיות אפילו יותר מרוממת ומתגמלת מאשר מוזיקה המלווה בנגינה בכלי כלשהו.