מהו ההבדל בין סגנון המוזיקה המערבי ובין הסגנון המזרחי? האם יש להבדל זה גם משמעות רוחנית? ובמה מתבדלת המוזיקה היהודית המקורית מסגנונות אלו? מתברר שמאמרים חסידיים שנאמרו לפני שתי מאות שנים שופכים אור על הסוגיה המוזיקלית הסבוכה הזו, עם זווית אקטואלית ואקטיבית.

הרב לב לייבמן, מוזיקאי מחונן חסיד חב"ד שחיבר ספרים בנושאי מוזיקה לאור החסידות, מציג את ההסברים מתוך דרושי החסידות לצד המונחים המקצועיים.

הניתוח המוזיקולוגי שנשען על המושגים החסידיים העמוקים, יחד עם הסברת שניהם בשפה עממית וברורה שמאפשרת הבנה גם למי שאינו מתמקצע באף אחד מהתחומים, מוביל שלב אחר שלב אל התשובה לשאלה העתיקה: מהו סודה של המוזיקה היהודית?

"יון" מול "ישמעאל"

המקור הקדום בספרות התורנית לניתוח סגנונות הנגינה הוא רבי מנחם די לונזאנו (ה'ש"י-ה'שפ"ו – 1448-1524), אחד מגדולי ישראל שהעידו עליו1 שהיה "אביר התורה" ו"משורר גדול". די לונזאנו פענח2 את התנועות כך: "לחן הישמעאלים . . לחן לב נשבר ונדכה". קביעתו של די לונזאנו מקבלת משנה תוקף היסטורי, משום שהוא נדד בסביבות איטליה3 , סוריה וטורקיה.

בדרושי החסידות של רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד שמכונה "אדמו"ר הזקן", הוא מנתח4 את ההבדל כך:"אצל ישמעאל הנגינה היא בעצבות, וביון הנגינה היא בחדוה". בדרושים נוספים שלו נמצאת החלוקה הזו בניסוחים שונים5 . קיים גם ניסוח המדבר לא על אופי הניגונים אלא על מטרתם ופעולתם על הנפש: "הניגונים של אדו"ם הם רק לעורר השמחה והניגונים של הישמעאלים הן לעורר העצבון".

נכדו של רבי שניאור זלמן, שכונה על שם ספרו – ה"צמח צדק", מסביר6 שההבדל אינו חד משמעי, אלא מגדיר את רוב הניגונים. כלומר: רוב הלחנים שמקורם ב"ישמעאל" הם עצובים ואצל "יון" רובם שמחים. כמובן שייתכנו גם ניגוני שמחה אצל ה"ישמעאלים" וניגוני עצבות אצל ה"יונים".

תנועת הנפש

הסבר החסידות לייחודיות סגנון המוזיקה של האומות השונות נוגע בשורשה. הלחנים בוקעים ממעמקי הנפש, וניתוח נכון של אופי נפשם (הכללי) של בני אותה אומה יסייע לברר את הסיבה לכך שלחניהם מאופיינים בסגנון כזה או אחר.

מקור ההבדל בין האומות נעוץ בהיסטוריה, במרחק של אלפי שנים בעבר הרחוק – באבות הראשונים. אומת "ישמעאל" מקורה בישמעאל המקראי, בנו של אברהם אבינו שהתייחד במידת החסד; טבעו היה דומה לשל אביו. אומת "יון" ו"אדום" מתייחסת לעשיו המקראי, בנו של יצחק אבינו שהתייחד במידת הגבורה; טבעו היה דומה לשל אביו.

משמעות ה"מידות" הללו; "חסד" מול "גבורה":

מבנה הנפש, על פי תורת הקבלה, מתחלק לשבע "מידות" שמסמלות תכונות שונות. אצל כל אדם ישנה ה"מידה" הדומיננטית, שעל פי תכונתה הוא יוגדר משום שהיא זו שמכתיבה את הנהגתו. מי שמוגדר כ"איש חסד" הוא אדם שהנהגתו שמחה ועליזה; "איש גבורה" הוא אדם מריר יותר, ונוטה לעצבות.

אין תענוג תמידי

במבט ראשון, נראה שהקביעה ש"ישמעאל" היא אומה שטבעה "חסד" היה דורש שלחניה יהיו עליזים, ודווקא לחני "יון" שטבעם "גבורה" יהיו עצובים ומלנכוליים. אך המסקנה הפוכה בדיוק.

הסיבה לניגודיות-לכאורה נעוצה בכלל החסידות7 ש"תענוג תמידי אינו תענוג". אדם אינו נהנה מדברים שהם חלק מטבעו העצמי, אלא מהדברים המנוגדים לו.

ניתן לראות דוגמה פשוטה לעניין בחיי היום יום: מי שחם לו נהנה משתייה קרה דווקא, אך מי שקר לו ייהנה דווקא משתייה חמה.

לכן אומת "ישמעאל" שטבעה עליז הוציאה משורותיה לחנים נוגים ואומת "יון" שטבעה עצב הנפיקה מנגינות שמחות ועליזות.

מי הוא מי?

תחת המונח "ניגוני הישמעאלים" נכללת, בפשטות, המוזיקה שנולדה בארצות ערב המוסלמיות.

במקורות חז"ל ידוע כי "איטליא של יוון, זה כרך גדול של רומי"8 . עובדה זו מובילה אותנו לקשר את "ניגוני יוון" עם המוזיקה היוונית העתיקה, ובהמשכה – התפתחות המוזיקה הקלאסית בימי הבינים, אשר חלק נכבד ביותר לקחו בזה חכמי אומות העולם שבאיטליה (ועד שרוב המונחים במוזיקה הקלאסית עד ימינו הם בשפה האיטלקית והלטינית).

ביאור מוזיקלי

נראה כי בדברי אדמו"ר הזקן טמונה השוואה כללית בין המוזיקה המערבית לבין המוזיקה המזרחית. היות ומדובר על שטח רחב ביותר של מוזיקה הן בצד המערבי והן בצד המזרחי, המוזיקולוגים התקשו מאד לתת הגדרה מכלילה לאפיין את הצדדים.

נראה כי רק בראי התורה, ועל יסוד היכרות עם השורשים הרוחניים של אומות העולם, הגדיר אדמו"ר הזקן את עומק ההבדל שבין סגנונות המוזיקה הנ"ל. אולם לאחר גילוי תורני זה, ניתן להיווכח בנכונות ההגדרה גם מבחינת עצם החומר המוזיקלי.

המוזיקה הערבית העממית, או בכללות יותר – המוזיקה המזרחית, בנויה על סולמות מוזיקליים הנקראים "מאקאמים". סקרים שנעשו מראים, כי לרוב המאזינים שלא הורגלו לסגנון מוזיקלי זה, המוזיקה הערבית נשמעת בעלת יגון ועצב9 . מן הגורמים המוזיקליים האפשריים לכך הם מרווחי רבעי הטונים10 (שבמאקאם) וכן מרווחים זעירים "מכווצים" המופיעים לעיתים בזה אחר זה – המקנים למוזיקה אופי דכאוני ומהורהר.

באשר ל"ניגוני יוון ואדום", אם לתרגם זאת במובן הרחב יותר של מוזיקה קלאסית, וכתוצר של "חכמת יוון", נוכל לומר כי סולמות הבסיס עליהם מושתתת מוזיקה זו (הסולם המז'ורי והמינורי) ביחס לסולמות הבסיס של המוזיקה הישמעאלית – הם בעלי אופי של שמחה.

באחד ממאמרי אדמו"ר הזקן מופיע ניסוח המוסיף לכאורה פן חדש לניגוד שבין הסגנונות: "יון . . ומנגן בגבורה בשמחה"11 . המוזיקה הקלאסית בכללותה יש בה אופי של "גבורה" (לא רק במארש ניצחון צבאי אלא גם במוזיקה תזמורתית לענפיה), לעומת המוזיקה הישמעאלית שמהולה באופי של הכנעה.

מוזיקה יהודית שורשית

במקום אחד בלבד מתייחס אדמו"ר הזקן למוזיקה היהודית כפי שהייתה שירת הלויים בבית המקדש: "שיר הלוים על הקרבן בנעימת קול . . שהי' בדרך מרירות"12 . התייחסות זו מיוחדת בכך שהיא מתייחסת למהות הלחן היהודי השורשי, לפני שהושפע מהתלאות בגלות.

בנוסח נוסף של מאמר זה מוסבר ששורשה של סגנון השירה היהודי הוא מכך שאופיים של בני ישראל הוא מ"מידת החסד העליונה".

בדברים אלו טמון לכאורה המפתח להבנת השאלת השאלות בנושא המוזיקה היהודית – מה היא מוזיקה יהודית מקורית טהורה, המנוטרלת מהשפעה זרה מבחוץ. זוהי בעצם המוזיקה מהתקופה שלפני החרובן והגלות לשדות זרים; המוזיקה שהושמעה בבית מקדשנו.

כמובן, אין להסיק מהניסוח וההשוואה כי ניגוני בני ישראל הם זהים – להבדיל – לניגוני ישמעאל. אולם אכן ניתן להבין מכאן כי המוזיקה היהודית השרשית יש בה פן של מרירות והכנעה הרבה מעבר למה שניתן להעביר בסולמות המז'ור והמינור (ובמקצבים) הקלאסיים.

מוזיקה יהודית בימינו

מאפיינים אלו נמצאים גם במוזיקה היהודית בימינו.

בניגוני החסידים, כמשל למוזיקה יהודית מסורתית, ניתן להבחין לעיתים בצלילים היוצאים ממערכת 12 הטונים13 . לאו דווקא ששיטה זו דורשת תורה חדשה לגמרי במערכת הסולם (כמערכת המאקאמים הסבוכה), ולכאורה אין בנגינה זו אלא הטיה מבוקרת ומכוונת של צלילים מסוימים – אפקט מוזיקלי המקנה להם גוון עשיר בלתי רגיל. כמו כן, מקצב חפשי יותר בניגונים מאפשר ביטוי נפשי עמוק יותר.

אי אפשר לסיים כשמדובר על הגדרת סולם הצלילים היהודי בלי להתייחס לסולם ה"פריגיש" המיוחס בתור סולם יהודי עתיק יומין14 . מעניין, כי המרווח הייחודי שבסולם זה (טון וחצי הבא אחרי חצי טון) מקנה לו גוון בעל דמיון ונטייה אל המוזיקה המזרחית15 .