שאלה:

היהדות של היום היא המצאה אחת גדולה. כמעט אף מנהג או מצווה שעושים היום לא כתובים בתורה! מדוע לא ללכת לפי מה שכתוב בתורה וזהו? האין זו כפירה להוסיף לדבריו של האלוקים?

תשובה:

היי, אתה יכול להמשיך בדרכך ולבצע את חמשת חומשי התורה באופן מילולי. רק שחשוב שתדע הדבר עשוי לעשות את חייך קצת לא-נוחים. קודם כל, הרבה אנשים ייסקלו למוות – על דברים כמו חילול שבת, ניאוף, וכדומה, וגם יחסרו המון שיניים ועיניים. בנוסף, תעדכן אותי בבקשה מתי אתה מתכנן להקריב את כל הכבשים שיש להעלות לעולה כדי לכפר על חטאים. כמו כן, מוטב שתמצא כהן שייקח ממך את כל המעשרות. לאחר מכן באים חוקי הטהרה, אשר – אם ברצונך לעשות "את מה שכתוב" – עלולים להפוך את הנישואין כיום למבצע שלא ייאמן. ולקינוח, תיאלץ לשבת בביתך במשך כל השבת, בחושך ובקור.

אפשרות אחרת היא ללכת בעקבות הפרשנות המסורתית של התורה, המבארת "עין תחת עין" כפיצוי כספי, והופכת פסק-דין של עונש מוות לכמעט בלתי אפשרי והרבה יותר הומני כשאין צורך להוציאו לפועל. קורבנות של טלאים וכבשים הם דבר תקף אך ורק כאשר קיים בית מקדש העומד על תלו. בינתיים אפשר להשתמש באמצעי כפרה אחרים. חוקי טהרת המשפחה כפי שהם מיושמים כיום הם דבר לגמרי בר ביצוע ואפילו משפרים את חיי הנישואין. ואתה יכול לשבת בבית חם או ללכת לטיול בפארק בשבת, וכל זה תוך ידיעה שזוהי הייתה ועודנה כוונת הטקסט האמיתית. אחרי הכל, האם אתה באמת חושב שאלוקים התכוון שתנהל חיים בלתי אפשריים?

אולי זו הסיבה בגללה התורה עצמה הנחתה אותנו לקחת כל מקרה קשה שמתעורר, לחכמי אותה תקופה, ו"לא לסור ימינה או שמאלה מן הדברים אשר יגידו לנו" (על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.1) אנו לא סתם קוראים את הספר ומחליטים מה כוונתו, כל אדם לעצמו, אלא אנו נוהגים לפי מסורת של פרשנות שנתקבלה על ידי חכמים. כאשר מגיעים הדברים לידי הרחבה נוספת של הפרשנות, אלוקים עצמו הסמיך את החכמים הללו לעשות את העבודה. באופן זה, כל המבנה צומח באופן אורגני, תוך שמירה על הכוונה והמשמעות המקוריות. באופן זה ישנה תורה אחת לכל בני העם.

טקסט והֶקשֵר

אני מניח שכעת יש לך שאלה גדולה מזו: מי אומר שהפרשנות שלנו נכונה? ובכלל, כיצד יתכן שלבני אדם, חכמים ככל שיהיו, תהיה הזכות לפרש את תורתו של אלוקים?

ובכן, זו הייתה בעיה אילו היינו מקבלים את גירסתו של ג'ו סמית לחמשת חומשי התורה. לפי גירסה זו, משה עולה אל ההר, מוצא חמישה ספרים, מביא אותם למטה ומספר לבני העם, "תראו מה מצאתי! מוטב שנקיים את מה שכתוב בחמשת הספרים הללו, אחרת אוי ואבוי לנו.....!"

במלים אחרות, אם נאמין שלטקסט אין קונטקסט (הֶקשר) מלבד העובדה שאלוקים אמר לעשות כך וכך, נהיה תקועים עם מה שכתוב בטקסט, וזהו זה. אבל האמת היא, שאין טקסט בלי הקשר. הקשר עבור הטקסט הוא כמו מים לדג, כמו כבישים למכוניות וכמו האינטרנט לגולשים ברשת. טקסט בלי הקשר הוא עדיין טקסט, אך אין בו כל משמעות. הקשר הוא נשימת החיים. כיוון שההקשר הוא מה שמסביר לך מהי תכלית הטקסט, כיצד לקרוא אותו ומה לעשות אתו.

פרודיות פוליטית כמו מסעות גוליבר וחוות החיות הן דוגמאות טובות לספרים שמקבלים משמעות חדשה כשאתה יודע מהו ההקשר בו נכתבו. יומן אישי או ביוגרפיה הכתובה עבור בני משפחה עשויים להיות דוגמא אחרת לכך. האדם המצוי בעבי הקורה עשוי לקרוא סיפור שונה לחלוטין מאדם מבחוץ שרק הציץ פנימה.

לפיכך, הבה נעיף מבט בהקשר שמאחורי חמשת חומשי התורה. למרבה המזל, שלא כמו יונתן סוויפט וג'ורג' אורוול, משה עצמו מפרט הרבה מן ההקשר בתוך הטקסט עצמו. הוא אפילו מספק כמה רמזים באשר לאופן שבו נכתב הספר. מקץ ארבעים שנות נדודים, ממש לפני שנכנס לארץ, מספר משה לבני העם, "הקשיבו, אני לא נכנס לכאן אתכם. אבל ה' אמר לי לכתוב את הכל ולהגיש לכם כעדות, כדי שתוכלו לשמור את כל מה שלימדתי אתכם בארבעים השנה הללו. הנה זה. למדו זאת כמו שאתם לומדים שיר. למדו זאת לילדיכם, כדי שהם ילמדו זאת לילדיהם שלהם. כיוון שיש כאן את כל מה שתצטרכו באחרית הימים". זהו באופן בסיסי תוכן ספר דברים, הידוע בחוגים יהודיים בשם "משנה תורה" – החזרה על התורה.

סיפור אמיתי מן החיים

הבה נתאר לנו כעת סצנה שבה אבות אבותינו מניחים את ידם על מגילה טרייה מתוך התורה. הם מתחילים לקרוא על סיפור הבריאה, על גן העדן ועל המבול – כל אלה סיפורים מוכרים להם מאוד, סיפורים שהם שמעו מסביהם וסבי-סביהם. סיפורים שהיה סביר שנכתבו גם במגילות מוקדמות יותר. כמובן, כאשר הם שמעו את הסיפורים הללו, הם שמעו אותם עם הרבה תוספות, שכן ככה קראו את המגילות הללו באותם ימים: קראו פסוק ולאחר מכן הסבירו אותו, קישטו והרחיבו את הפנורמה, ולאחר מכן קראו עוד קצת ושוב ביארו והסבירו. לכן, כמובן שמשה הבין שהם יעשו את אותו הדבר.2

הם מגיעים לסיפורים של אבות-אבות-אבות-אבותיהם, אברהם ושרה. מישהו אומר, "היי, חסר כאן הסיפור על איך אברהם ניתץ את האלילים בבית אביו!" ומישהו אחר מגיב, "תראו, איזה אורך מגילה אתה רוצה שהוא יכתוב? הוא כתב את הנקודות הקריטיות ביותר, ואת הדברים שאנו עשויים לשכוח. אבל הסיפור? אף אחד לא ישכח אף פעם את הסיפור הזה".

לכן, כשהם הקריאו את החלק הזה של המגילה לילדיהם, הם הוסיפו את הסיפור. וכמובן, איש לא שכח מעולם.

לבסוף, הם מגיעים לסיפור על עצמם. תארו לכם: הם מגיעים לראות את כל מה שהם חוו מנקודת מבט חדשה, מן האופן שבו אלוקים ומשה ראו את הדבר מתרחש. הם קראו על מכות מצרים, הקריאו בקול רם (עד לתקופתנו, כל ההקראות היו בקול רם) והוסיפו בהתרגשות את זיכרונותיהם ורגשותיהם האישיים, כך שהסיפור ייטבע עמוק במוחם, בלבם ובנשמתם של ילדיהם. תכופות, הם הצליחו לראות כיצד משה התייחס לפרט חסר כלשהו בניואנס של הטקסט או במלה נוספת.

ואז, למצוות עשה ואל תעשה: כל החוקים שלימד משה את כל הקהילה במשך ארבעים שנה. הנושאים שעליהם התווכחו זה עם זה, שזקני העם בילו שנים בניסיון לפענח. עד עכשיו, בכל פעם שעניין מסוים לא היה ברור או שיישומו היה דו-משמעי, הם הלכו למשה עצמו כדי שיבהיר להם את הכוונה. אלפי מקרים כאלה נפתרו בדרך זו. סביר שיהושוע, אליעזר, איתמר, פנחס, כלב וזקני-עם רבים אחרים תיעדו את ההחלטות במקרים הללו, ולימדו אותם את תלמידיהם.

כותב משה, "שמור את יום השבת לקדשו". הוא לא צריך לספר להם מהי השבת, מתי חלה השבת, כיצד שומרים שבת. כולם יודעים זאת. הם ילמדו זאת לילדיהם לאחר שקראו את הטקסט. ובכלל, כל אחד יגדל תוך עשיית הדבר. "שמור את השבת" (ומדוע) זהו כל שצריך לומר בהקשר זה.

הוא הדבר באשר ל"והיו לטוטפות בין עיניך". כולם יודעים מהן אלה, בדיוק כפי שידוע להם מה צריך להיות כתוב על משקופי בתיהם וכיצד לעשות שנצים בפינות בגדיהם. תמיד יהיו יהודים העושים את הדברים הללו. במשך אלף השנים הבאות לערך, לא יהיה צורך לכתוב הרבה. ושוב, תלמידי משה הללו נדהמים לגלות כמה הפרטים עצמם מקבלים התייחסות עדינה בניואנסים של הטקסט.

אך הביטו בזה: כאשר מגיעים הדברים לחוקי הכוהנים ולבית המקדש, מונחים לפניהם שפע של פרטים. כמה כבשים, מה גילן, איפה, מי, מתי, איך. אלה הם דברים, כנראה, שעשויים להישחת ולהסתלף. הכוהנים יכלו להסתובב יום אחד ולומר, "זוהי הדרך שבה זה אמור להיעשות. מה אתם יודעים בכלל?" הגיוני להן, שדווקא כאן נכנס משה לפרטי פרטים. כך אף ניכר בפירוט הרב על חוקים הקשורים לקרקעות, כמו מעשרות, שנת השמיטה ושנת היובל. למרות שמן הסתם הם דנו בהם ארוכות עם משה, עדיין לא הייתה להם הזדמנות ליישם את הדברים הללו הלכה למעשה.

אין ספק שחמשת הספרים הללו היו מרתקים ביותר מרגע שנעשו זמינים, ושהם אף זכו ליראת כבוד רבה. תארו לכם כיצד, בעיצומה של כל ההתרגשות הזו, איזה חכמולוג היה צועד על הגבעה ופונה במחנה היהודי על גדת הירדן המזרחית. הוא היה מבקש להביט במגילה עליה כתובה התורה וממשיך לתת את הפרשנות שלו. "אתם טעיתם לגמרי", הוא מכריז. "אין כל רע בכך שאברהם פגש את נמרוד. טוטפות אינן קופסאות עור. וכתוב בבירור שאינך יכול לצאת מביתך בשבת".

אילו הייתה לאנשים סבלנות, הם היו פשוט עונים, "תשמע, אדוני, אתה נכד של אברהם? האם היית שם כשאלוקים דיבר אל משה על הר סיני? האם אי פעם פגשת את משה ודיברת אתו?"

אולי זו הסיבה שבכללה איננו קוראים לכך "תורהות", אלא יהדות. כיוון שאין זו אידיאולוגיה המוגדרת באמצעות ספר על ראש הר, אלא על ידי ספר המצוי בקרב העם היהודי. למעשה, קיימת כת של קראים – קארה פירושו "טקסט" – אשר דוחים את כל מושג המסורת המוקנית מאב לבנו. אך לא זהו האופן שבו מרבית חכמינו הבינו אותנו לאורך הדורות. הם לא ראו אותנו כ"אנשי הספר", כפי שמתארנו הקוראן – עם המוגדר בתוך המסגרת המסודרת של ספר – אלא להפך: עם אשר עצם קיומו מגדיר את משמעות הספר. שכן לספר יש משמעות רק בתוך הקונטקסט – ההקשר – של עמנו, של התנסויותינו וחוויותינו כעם, והאופן שבו עמֵנו התפתח ויישם את מה שלמד.

הלא-ספר

באמת, שורש הטעות הוא להאמין שהתורה הוא ספר. התורה הוא חוכמה אלוקית. משה, הגדול שבכל הנביאים, נגע ישירות בחוכמה זו. הספר הוא צורה אחת של התגלויות החוכמה הזו – הוא מה שאנו קוראים "התורה שבכתב". בספר הצליח משה לקדד את כל החוכמה הזו בשלמותה, אפילו את זו שהוא עצמו לא הבין לגמרי, קצת כמו האופן שבו הסליל הכפול של סיב דנ"א מכיל בתוכו את הקוד לכל התווים המאפיינים של גוף שלם.

אולם אף לפני שנכתבה, התורה כבר הייתה קיימת בעולמנו כשיעור ממשה לעם (במיוחד לזקנים) ודיוניו עמו. זהו מה שאנו קוראים "התורה שבעל-פה", אשר בניגוד לתפיסה המוטעית הפופולארית, באה לפני התורה שבכתב. יכולת לומר, אם כן, שבאופן מילולי ממש, ההתגשמות המלאה ביותר של אותה חוכמה אלוקית שלה אנו קוראים בשם תורה היא לא האופן שבו היא כתובה בספר, אלא האופן שבו היא קיימת בתודעתם של האנשים שקיבלו אותה. וכיוון שהתורה היא דרך חיים לכל העונות, התורה כוללת את כל הדיונים והחידושים שנבעו ממנה באופן אורגני באמצעות אותם אנשים במהלך 3,300 השנים האחרונות.

אחרי ככלות הכל, חוכמה אלוקית צריכה להינתן על ידי אלוקים הנמצא מעל הזמן והצופה את הכל מראש. הוא נתן לנו את תורתו באמצעות משה, כמו שגנן שותל זרע או יערן – שתיל רך. אולם, שלא כמותם, הוא יודע את כל מה שעתיד לנבוט ולצמוח לכל אורך חייו הארוכים של העץ הזה. "אלה הם הענפים שגדלו ונוצרו ממה שאני שתלתי ונטעתי", הוא אומר. "אלה הם מלאכת כפיי שאני גאה בה". כמו גנן, הוא שותל את הזרע. כמו אמן, הוא יוצר את התוצר הסופי, צעד אחר צעד.

עד שכאשר משה סוף סוף מובילנו אל תוך הארץ המובטחת, כל התורה כולו נתגלתה במלוא פריחתה, באמצעות מאבקם של האנשים שקיבלו אותה, שמרו עליה וטיפחו אותה. שכן, אם ההקשר הוא הארץ והטקסט הוא הזרע, אזי העם היהודי הוא שדה פורה, מגילת התורה הוא זרע בעל כושר הולדה, והתורה עצמה היא השתילה, הצמיחה והפירות של עץ חיים בשל ובוגר.