שאלה:

יש לי כמה התמכרויות. אני לא רוצה להזכיר כאן את כולן, אך אני נאבק, מתגבר ושוב נופל. הלכתי לטיפולים, שיקמתי את עצמי אך שוב נכשלתי... זה קורה כבר עשרים שנה! בנקודה מסויימת החלטתי להיות יהודי טוב – תפילין, שבת, כשרות והכול. לפעמים אני מצליח, לפעמים אני לא.

מה יש לאלוקים לעשות עם חוטא כמוני? האם הוא בכלל מעריך את המאמצים שלי?

תשובה:

יש לי סיפור בשבילך. את הסיפור שמעתי מחסיד בשם אריה פרגר שגר בברוקלין שבניו-יורק. אינני זוכר את מקורו של הסיפור אך המסר שבו עוצמתי.

הוא היה אדם גבוה ורחב, היה לו צחוק מבשר רעות וכולם קראו לו "ינקל בעל עבירות" (בארץ אולי היו קוראים לו ינקל הפושע). אמרו שאם נעשה חטא בוילנה, היה זה ינקל שעשה אותו. ואם ינקל עשה משהו, היה זה חטא. לכל אדם מומחיות משלו; ינקל היה מומחה בעבירות וחטאים.

מסיבה זו לא קשה היה להבין לרוחם של החסידים שהחלו לדאוג כשהבחינו שבכל פעם שהם מרימים כוסית 'לחיים' בהתוועדות חסידית ינקל אף הוא צץ מאיפשהו. וילנה הייתה ציר המחלוקת בין החסידים ומתנגדיהם, והם מאוד רצו להיראות טוב בעיני שכניהם! לכן, גם בעת התוועדות חסידית, כשהם ישבו יחד על בקבוק וודקה וחתיכת דג מלוח כדי לשיר, לספר סיפורים ולהעניק זה לזה השראה לשיפור עצמי – אפילו אז הם חששו מתגובתם של המתנגדים.

והנה מופיע לו ינקל בעל עבירות! מראהו כחוטא ותיק, הוא יושב שם ביניהם. הוא אפילו לא הפריע – חוץ מפרצי צחוק גס מדי פעם. לפעמים היה נראה שאולי הוא מאזין לדברים הנאמרים בהתוועדות. אך אין כל ספק כי הוא לא חדל מלחטוא ולו לרגע קט ואף הבהיר לכולם כי אין לו כוונות לעשות זאת. וחסידים רבים חשבו לעצמם: "מה הוא עושה כאן?"

זקני החסידים היו עוזבים אותו לנפשו. תנו לו לשבת, מי יודע? אולי יום אחד מילה הנאמרת מן הלב תחדור ללבו דרך כל הטינופת ותסחט ממנו דמעת חרטה. דמעה אחת בחיים, לפחות זה.

אבל היו כמה שלא הסכימו לדעתם. באחת מההתכנסויות החסידיות הם פנו לינקל ואמרו לו, "ינקל, אנחנו חושבים שאתה ממש בחור נהדר, באמת שלא איכפת לנו שאתה כאן. אבל הילדים שלנו, זה כבר סיפור אחר. אנו חוששים שהם יראו אותך ואולי יהיו מושפעים ממך. הרי אתה יודע בדיוק מי אתה..."

היה להם עוד מה לומר, אבל ינקל לא הניח להם לומר זאת. מבטו היה נזעם ומלא כאב, חדור גועל וטינה ונראה כי כל השדים של כל החטאים והעבירות שעשה אי פעם יצאו ממנו – עד שבעיטה אחת חזקה שברה את הדממה, השולחן התרסק על הארץ ולאחר מבול של קללות שלרוב הנוכחים לא הייתה ה'זכות' לשמוע עד אז, נטרקה הדלת מאחורי ינקל שיצא החוצה בצעדים גסים. רוב הנוכחים נאנחו לרווחה.

אך לא היה זה סוף סיפורו של ינקל בעל עבירות. ינקל החליט לכתוב מכתב. הנמען היה "הצדיק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש". היה זה הרבי מליובאוויטש באותה תקופה (אמצע המאה התשע-עשרה) של רוב החסידים בבלרוס ומלטביה, וינקל ידע שהוא הרבי של החסידים הללו.

ינקל ישב ליד שולחנו ובכה כפי שבעל עבירות לא אמור לבכות מעולם. "כל היום כולו", כך כתב, "בוער בי יצר הרע כמו כבשן לוהט, וזועק אלי, 'חטוא, ינקל, חטוא!' לא הצלחתי לברוח ממנו, עד שסף סוף מצאתי לאחרונה דרך – הדרך היחידה – להשקיט אותו. כשאני יושב בהתוועדות אני לא חוטא! ועכשיו הם לקחו ממני אפילו את זה! מי ייתן וכל חטאיי ירדפו אותם מעתה ואילך!"

זמן לא רב לאחר מכן קיבלו החסידים מכתב מן הרבי שלהם. אינני יודע מה הייתה לשונו המדויקת של המכתב, אך התוכן היה כדלקמן:

אין לכם מושג מה היה עושה ינקל כשהיה יושב ב'פארברענגען' שלכם. כל לימודיכם, כל שעות ההגות והתפילות העמוקות שלכם, כל ההתלהבות הרוחנית שלכם ורוממות נשמתכם לאלוקים – כל זה הוא כאין וכאפס לעומת המהפכה שמחולל ינקל בעולמות הגבוהים כשהוא יושב שם ולא חוטא. באיזו חוצפה החלטתם למנוע את העונג העצום הזה?

וכך הובא ינקל חזרה אל ההתוועדות, וכאשר הוא ישב שם והאזין לשירת החסידים, ואפילו לגם בעצמו כוסית לחיים, ה' ממעל ציווה על מלאכיו לשיר ולנגן שירה נפלאה.

"אך מדוע? איזה דבר כביר ונפלא נעשה כאן?" שאלו המלאכים.

על כך השיב להם האלוקים, "הביטו ביצור הזה שבראתי! נתתי בו את נשמת אפי והביטו בטינופת האיומה המכסה אותו מכל עבר! ועם זאת, כעת הוא מצליח להתגבר על העלטה ולהשקיט אותה! כעת, אף אם לרגע בלבד, הוא מנע מן החושך לחטוא!"

"בעבור שמחת הרגע הזה נבראו העולמות כולם!"