גרמנים רבים טוענים שהם לא ידעו על קיומם של מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי הנאצים. אינני מאמינה להם. אני הייתי בגרמניה וכן שמעתי עליהם. חשתי איום ונורא, אבל לא הרגשתי כלום בקשר ליהודים – פשוט לא הכרתי ולו יהודי אחד.

נולדתי בעיירה קטנה בצפון גרמניה בספטמבר 1934 כקריסטל אקרן. הוריי היו נוצריים אדוקים והם ראו אותי כמתנה מאת האלוקים. מה שהם לא ידעו היה שקיבלתי מתנה נוספת מבורא העולם: נשמה יהודית.

כשהייתי בת שנתיים מתה אמי תוך כדי לידת אחי. אבי נישא שוב ובשנת 1941 נולד לי אח נוסף.

בעיירה הקטנה בה התגוררנו לא היו כל יהודים חוץ מהרופא המקומי ומשפחתו שעברו לדרום אפריקה כשהייתי ילדה קטנה. מעולם לא ביקרתי בבית-כנסת או פגשתי ביהודי.

ביום הולדתי החמישי פרצה מלחמת העולם השניה, ותוך שנה או שנתיים שמעתי על מחנות הריכוז בהם הורגים יהודים.

אני זוכרת שחשתי את כעסתם של הוריי. כשחברים היו מבקרים אותנו בבית הם היו מסתודדים ביניהם. באחד הערבים האזנתי מעבר לדלת ואז שמעתי על כך. אחד מבני העיירה, בן של חברה טובה של אמי, הצטרף כחבר לאס. אס.. כשהוא שב הביתה לחופשה הראשונה הוא אמר לאימו כי נאמר להם שעליהם לבצע משימה איומה, ושהוא – כחייל דתי – לא יודע מה עליו לעשות. הוא לא שוחח עמה שוב על הנושא, אך ביום האחרון לחופשתו הוא ירה לעצמו בראש והתאבד. הוריי וידידיהם שוחחו גם על כך; הם אמרו לי שעליי להתפלל כל יום שהמדינה שלנו תפסיד במלחמה, ושאסור לי לחלוק את רגשותיי עם איש וכך אכן עשיתי.

כשהמלחמה נגמרה הייתי בת עשר. אבי, תודה לא-ל, מעולם לא היה חייל. הוא היה הגרמני האחרון במפעל לייצור מסמרים וכל שאר העובדים היו אסירים. בכל פעם שאבי נקרא להתגייס לוורמאכט היה מנהל המפעל משכנע את השלטונות כי בהיעדרו המפעל יקרוס. ייצור המסמרים היה חלק חשוב ממאמצי המלחמה וכך הרשו לאבי להישאר בבית. עבורנו היה זה לא פחות מנס.

שנים רבות לאחר המלחמה רציתי לעבוד עם ילדים.

שנים רבות לאחר המלחמה רציתי לעבוד עם ילדים.

במשך שנתיים עבדתי עם ילדים בעלי נכויות פיזיות ונפשיות. ביקשתי ללמוד אנגלית ולפיכך עברתי לאנגליה שם במשך שנה התגוררתי ועבדתי כמנהלת משק בית של משפחה יהודית. המשפחה הגיעה מגרמניה, אך היה קשה מאוד לזהות אותם כיהודים. אני קתולית והלכתי לכנסיה כמה פעמים בשבוע והסתדרנו נהדר.

יום אחד, קיבלתי מכתב מאנשי פרוייקט בשם Aktion Sühznezeichen. היה זה פרוייקט התנדבותי של צעירים וצעירות מכל רחבי גרמניה התנדבו במשך כמה חודשים עד שנה במדינות שנפגעו מהשלטון הנאצי. הם כבר בנו מחדש בית יתומים בנורבגיה שהוחרב על ידי החיילים הגרמנים, נטעו עצים בהולנד והינדסו תעלת מים בכרתים. הם רצו להגיע גם לישראל אך אף עיר בארץ לא רצתה לקבל אותם.

אבל אנשי הפרוייקט לא התייאשו. אחרי תחנונים רבים הסכים קיבוץ אורים – קיבוץ בדרום שהוקם על ידי קבוצת יהודים אמריקנים – לקבל קבוצת מתנדבים. במכתב שקיבלתי נאמר כי הם רוצים שאצטרף לקבוצה משתי סיבות: הייתי קתולית בעוד רוב חברי הקבוצה הם פרוטסטנטים, וגם בגלל ששליטתי באנגלית הייתה די טובה. אך כששמעתי את המילה 'קיבוץ' המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה פרות ועבודת כפיים בשדה. השבתי להם ב'לא' מוחלט.

במקום לנסוע לקיבוץ, אחרי שסיימתי באנגליה הלכתי לרומא שם עבדתי בספריה מקומית. חצי מהיום ביליתי במכון ללימודי המזרח הרחוק. נהניתי מהחיים ומיופיה של "העיר הקדושה". יום אחד מנהל המכון זרק לעברי שאלה מפתיעה: "מה את מתכננת לעשות בחיים? מהן התכניות שלך? את מעוניינת להתחתן עם קיסר סין?" פתאום הבנתי שלמעשה אין לי כל תכניות לעתיד.

הדבר מאוד הפריע לי, ובמשך השעות לאחר-מכן חשבתי רבות על חיי. למחרת בשעה שמונה בבוקר הלכתי לכנסיה קטנה שהייתה מיועדת לסטודנטים, ישבתי בחדר הקטן ודיברתי עם אלוקים. "אנא אמור לי מה עליי לעשות! עזור לי! אין לי כל מושג מה לעשות..." ישבתי שם, חשה אבודה כל-כך ובכיתי. "לא אצא מכאן עד שלא תתן לי תשובה"! כל אותו הבוקר נשארתי שם, מחכה בשקט. אך אף בת קול לא יצאה מן השמיים ושום תחושות מיוחדות לא אפפו אותי. אבל אלוקים כן חייך אליי. כשבסופו של דבר יצאתי לחדר האוכל של הסטודנטים, כבר מרחוק ראיתי מעטפת אקספרס מגרמניה. מיד ידעתי: זו התשובה! פתחתי את המכתב, ושוב נאמר בו "אנו זקוקים לך לקבוצה הראשונה שתצא לישראל! אנא בואי להולנד תוך ארבעה ימים, שם נתכונן..."

אכלתי בזריזות ושבתי לכנסיה הקטנה כדי להודות לבורא העולם על תשובתו. ארבעה ימים לאחר-מכן הייתי בהולנד כחלק מהקבוצה הראשונה לישראל, לומדת עברית ומאזינה להרצאות על ההיסטוריה של עם ישראל.

כבר מההתחלה הרגשתי בבית בישראל. הייתה שם תחושה של אחווה והרגשתי שאני "אחת מהחבר'ה." תמיד חשתי קצת שונה, אבל לאושרי גיליתי כי בישראל כל יהודי הוא קצת שונה. סוף סוף הרגשתי בבית מבלי שבאמת ידעתי מדוע.

כמו כל קתולית טובה התחלתי בפעילות מיסיונרית בקרב הקיבוצניקים. הם היו מלאי הומור וידעו להתווכח הרבה יותר טוב ממני. תוך זמן קצר הבחנתי שאני רחוקה מלדעת הרבה על הדת שלי כמו שהם ידעו על הדת שלהם. הפסקתי עם הטפותיי והחלטתי שמיד כשאחזור הביתה אלמד את הדת שלי לעומק. עוד כשהייתי בקיבוץ אורים נרשמתי למקום לימודים דתי באירופה והתחלתי בלימודים מיד שכשחזרתי הביתה.

למדתי הרבה ודי אהבתי את זה, אך הרגשתי געגועים לשוב לישראל. אחרי חצי שנה של לימודים כתבתי ספר, פרסמתי אותו והמשכתי ללמוד. אט-אט התרחקתי מן הנצרות. ביום בו קיבלתי את התעודה לאחר סיום שלוש שנות לימודים, ניגשתי למשרד תיירות וקניתי כרטיס צד אחד לישראל.

מאוד רציתי ללמוד את השפה ולשם כך נרשמתי לאולפן תבור שהיה בנצרת עילית. חמישה חודשים לאחר-מכן חיפשתי עבודה כעובדת סוצאילית. המנהלת שלנו שלחה אותי לפגוש אישה שהייתה אחראית על כל העובדות הסוציאליות בצפון. היא עזרה לכמה חברותיי אך לא ידעה שאני גרמניה – עד שנפגשנו. היא הייתה יהודיה מגרמניה, וכשהגעתי היא אפילו לא רצה להיפגש עמי! במקום להיפגש עמי היא שלחה את בנה החוצה אל המרפסת שישוחח עמי ויברר מה רצוני. מה שהיא לא ידעה היה שהיא שלחה את בעלי לעתיד וגרמה לנו לשוחח בפעם הראשונה מני רבות... הייתה לנו תחושה כאילו הכרנו מאז ומעולם. תודה לא-ל, לא הפסקנו לשוחח במשך שלושים ותשע השנים הנפלאות הבאות, עד שאלוקים לקח את אלי, בעל ואבא יקר, ממני ומשני בניי יותם ויואל.

אל הליך הגיור ניגשתי בשמחה רבה ואפופה רגשות תודה לבורא העולם. הרגשתי שאני לא ראויה לכך וכי מסיבה כלשהי קיבלתי מתנה מן השמיים וכי אלוקים אוהב אותי. גם אני אהבתי אותו. אבל בגלל שאלי קיבל חינוך "גרמני" בבית, למרות העובדה שהוא חי כמו צדיק, הייתה לו גאווה יהודית והוא לימד אותי את כל מה שהוא ידע על היהדות, הוא לא האמין שלבורא השמיים והארץ איכפת מכל אדם ואדם באופן אישי.

לפני שש שנים אלי ואני הכשרנו את המטבח, ואט אט למדנו עוד ועוד והתחלנו לקיים עוד ועוד מצוות. לפני שנתיים, זמן קצר לפני שהוא נפטר בפתאומיות, הוא כתב לי פתק קטן: "מותק, אנא היי דתיה עבור שנינו. תמיד השלמנו אחד את השניה. אני אוהב אותך."

הפתק הזה היה על השולחן בבית כשחזרתי הביתה מאיטליה בלעדיו. מאז אני לומדת עד כמה שאני יכולה ומשתדלת לשמור כמה שאני יכולה. היחסים שלי עם בורא העולם גדלו והתעצמו. עדיין, יש לי הרבה מה ללמוד, ואמשיך ללמוד... עבור שנינו.