לאחר שסיימתי את לימודיי במכללה לרבנים, שירתתי כקצין דת בבסיס חיל האויר האמריקני ביפן. שבתי לארצות הברית בשנת 1967 והתקבלתי למשרת סגן רב בבית כנסת בגרייט נק, ניו יורק.

משגיח הכשרות במטבח של בית הכנסת היה הרב אליהו גרוס שהיה חסיד חב"ד. כשאני ובת זוגי הודענו לכולם שאנו עומדים להינשא, הציע אליהו "אולי תשלח הזמנה אל הרבי מליובאוויטש?" ידעתי שהרבי זצ"ל לא מגיע לחתונה, אך לעתים קרובות הוא היה מזמין את הזוג הצעיר ומעניק להם מברכותיו.

שלחתי את ההזמנה בדואר וזמן קצר לאחר-מכן מזכירו של הרבי יצר עמי קשר טלפוני. הרבי ביקש להזמין אותי ואת כלתי לפגישה אישית. הפגישה נקבעה ל-1 בלילה כמה שבועות לאחר-מכן.

נכנסו לחדרו של הרבי ללא אג'נדה וללא בקשות מיוחדות. כל שרצינו היה לקבל איחולים וברכות לרגל חתונתנו הקרבה ובאה. הרבי דיבר ביידיש ואני תירגמתי את דבריו לאשתי שדיברה רק עברית. הדבר הראשון שאמר לנו הרבי היה "משה, לא ראיתי אותך המון זמן! נעלמת. מספיק לפעול עם המתים, כעת עליך לפעול עם החיים!"

לא הייתי חבר בחברא קדישא. לא עבדתי בחברת הלויות. לא עבדתי עם החיים או עם המתים, אז השבתי "רבי, אני לא מבין."

הרבי שב ואמר "די לפעול עם המתים. כעת עליך לפעול עם החיים."

השבתי "סליחה אך אינני מבין כלל את כוונתך. אני לא פועל עם המתים או עם החיים."

הרבי הסביר שהוא קרא כתב בעיתון על כך שבשירותי כקצין דת ביפן גיליתי בית עלמין יהודי בעיר נגסאקי. "מדוע אתה מבזבז את זמנך בחיפוש אחר בתי עלמין? יש חיים ביפן. יפן היא מדינה מתפתחת והיא צריכה רב."

הרבי המשיך, "אסור לנטוש אף קהילה. אסור לנו לנטוש אף ספינה. הקברניט צריך להיות האחרון שעוזב את הספינה. יש יהודים בכל מקום ויש קהילה יהודית מכובדת ביפן, עליך ללכת ליפן ולשמש שם כרב הקהילה היהודית."

הייתי מופתע לחלוטין. הבטתי בכלתי ותרגמתי לה: "הרבי מציע שניסע ליפן כדי שאהיה הרב של הקהילה שם."

היא הגיבה משהו כמו "הירח כבר יותר קרוב!" לא היה לה שמץ של מושג היכן נמצאת יפן על המפה ושנינו לא דיברנו יפנית. בכלל לא הבנו מדוע הרבי מציע לנו לעבור לשם.

היא אמרה שהיא לא מעוניינת ואני תרגמתי את דבריה לרבי. "תודה, אך אינני חושב שאנו מעוניינים לגור ביפן."

אף על פי כן, במשך כל השיחה, על מה שלא שוחחנו הרבי שב ועסק באותו נושא. "זה יהיה רעיון נפלא עבור הקהילה ורעיון טוב עבורך כי תלמד הרבה דברים חדשים" הוא אמר. "עדיין אין לכם ילדים כך שאתם לא מחוייבים לאף בית ספר יהודי. אפילו עוד לא התחתנתם! לכו ליפן, הישארו שם עד כמה שתרצו, ותשרתו את עם ישראל. אתה דובר אנגלית, עברית ויידיש. יש לך תואר אקדמאי. אני חושב שעליך ללכת."

הרבי גם הוסיף ואמר: "כשאני שולח מישהו בתור שליח שלי, זה כרטיס צד אחד, הוא לא שב. אך אתה לא צריך להישאר שם לנצח."

למרות הפצרותיו של הרבי, בסוף הפגישה אמרנו "תודה, אך לא תודה." לא היינו מעוניינים לנסוע וזהו. הרבי נתן לנו ברכה לחתונה. הוא בירך אותנו בכל טוב והוסיף ברכה מיוחדת לביטחון ישראל. הוא אמר לי שאומר למשפחת כלתי בישראל שהכול יהיה בסדר ושאם תהיה מלחמה ישראל תצא מנצחת.

בכך הסתיימה פגישתנו עם הרבי ושבנו הביתה. אני וכלתי היינו מופתעים מתוכן השיחה אך לא השקענו בכך מחשבה מרובה.

זמן קצר לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מנשיא הקהילה היהודית ביפן. הוא התקשר משדה התעופה בניו יורק בין טיסות וביקש לדעת האם אוכל למהר לשדה התעופה כדי לשתות עמו כוס קפה. לא הכרתי אותו – אפילו לא שמעתי עליו – אך מתוך סקרנות גרידא נסעתי לשדה התעופה להיפגש עמו.

כשנפגשנו הוא ביקש ממני להגיע ליפן בתור הרב שלהם. הסתכלתי עליו ואמרתי: "שמעתי את הרעיון הזה כבר, אך אנו לא מעוניינים."

הוא השיב: "עוד אשוב לניו-יורק. האם אוכל להתקשר אליך שוב?"

אמרתי לו שבהחלט כן, והוא אכן התקשר בפעם הבאה כשהוא ביקר בניו-יורק. גם הפעם אמרתי לו שאנו לא מעוניינים.

הוא התקשר בפעם השלישית. בפעם הזו אשתי ואני שוחחנו על הרעיון בהרחבה והחלטנו לנסוע למשך שנתיים. חשבנו שזו תהיה חויה מלהיבה וכי נוכל לטייל בסינגפור, קוריאה, בנגקוק, הונג קונג וסין. חשבנו שאלו יהיו שנתיים מעניינות בתומן נשוב לארצות הברית.

טרגדיה

תוך כדי אריזת המזוודות ולימוד פרטים נוספים על הקהילה היהודית ביפן, אבי נפטר במפתיע.

כשישבנו שבעה, הופתענו ללמוד שהרבי שלח לנו מכתב ניחומים וכן שליח אישי שיבוא לנחמנו. אין לי מושג כיצד שמע הרבי על פטירת אבי, אך מחווה זו הייתה משמעותית ביותר עבור אמי ועבורי.

היה זה עדיין באמצע שלושים יום מפטירת אבי, הבית היה ארוז לגמרי והיינו אמורים לנסוע בקרוב. התקשרתי למשרדו של הרבי כדי לקבוע פגישה אישית וקיבלנו תור באופן מידי.

הדבר הראשון שעשיתי היה להודות לרבי על השליח האישי ששלח לנחם את אמי ואותי אחרי פטירת אביו. אמרתי לו שמכתבו ניחם אותנו ותשומת הלב האישית שלו נגעה ללבנו.

לאחר-מכן שוחחנו על המעבר הצפוי ליפן. הרבי הציע "אתה הולך ליפן כדי לשמש כרב בגיל מאוד צעיר. אני מציע שתגדל זקן."

היה זה מעניין שהרבי אמר זאת, כי הקהילה היהודית ביפן באותם ימים הורכבה בעיקר מיהודים שהיגרו מסיביר, ולו הם היו רואים בחור צעיר יורד מהמטוס הם היו שואלים אותי "איפה אבא שלך?" הקשבתי לעצת הרבי ובמשך כל שהותי ביפן גידלתי זקן ארוך.

בנוסף, הרבי שאל "מה תעשה אם תיתקל בשאלות הלכתיות מסובכות? כיצד תשיב עליהן?"

השבתי לרבי כי כי באמצעות הטלפון אוכל לקבל תשובות מידיות מפוסקי ההלכה.

"עם מי תיצור קשר?" שוב ביקש הרבי לדעת.

"עם מי שתציע" השבתי.

הרבי אמר לי שאצור קשר עמו או עם הרב משה פיינשטיין, אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון. אמרתי לרבי שיהיה טוב יותר ליצור קשר עם הרב פיינשטיין כי הרבי עסוק כל-כך. הרבי נתן לי את מספרו של הרב פיינשטיין וערך ביננו היכרות – דבר שהערכתי מאוד. למרות שרוב השאלות שקיבלתי לא היו שאלות כבדות משקל, עמדתי בקשר רציף עם הרב פיינשטיין כך שברגע ששאלה סבוכה עלתה על הפרק יכלתי לקבל ממנו תשובה מידית.

הרבי ביקש לוודא שכל הניירות והתואר האקדמאי היו מסודרים בטרם עזבתי. מכיוון שאהיה הרב היחיד באי, הרבי רצה לוודא שלא אתקל באף אתגר או מכשול. אכן, לא נתקלתי באף אתגר במשך שנות שהותי ביפן והתקבלתי ללא עוררין כרב הקהילה היהודית.

חויות מיפן

במשך שנתיים שירתתי את הקהילה היהודית ביפן והחוויה שחווינו הייתה כל-כך מיוחדת ולא רגילה שיחד עם אשתי החלטנו להישאר עוד קצת.

נשארנו שם במשך עשרים שנה! היו אלו השנים הטובות בחיי. למדתי המון על עצמי – כאדם, כאמריקני וכיהודי. הייתי איש הקשר בכל הקשור לעניינים יהודים ברחבי המזרח הרחוק ובמשך רוב הזמן הרב היחידי באיזור. אם למישהו בסין או בהודו היה עניין כלשהו ביהדות או בתנ"ך, הם היו מתקשרים אליי. בכל יום הייתי מקבל שיחות טלפון. מעולם לא ידעתי מי המתקשר ובמה הוא יעסוק; כן ידעתי שתהיה זו חויה מעניינת.

בפגישותיי עם הרבי חשתי במחיצתו של ענק רוחני. ענק ביכולותיו, ענק בידיעותיו. הרבי הכיר את הכול ודאג לכולם.

לעתים קרובות תנועה נמדדת רק לאחר פטירת מנהיגה. לעתים תכופות, התנועה נכשלת בהעדר מנהיגה הכריזמטי. אבל בחב"ד, האנרגיה שנוצרה על-ידי הרבי ממשיכה. המסירות וההקרבה נמשכים, עם המון אנרגיה והתלהבות.

מורשתו של הרבי חיה וקיימת.

(מתוך ראיון עם דוד זקליקובסקי)