שאלה:

אני מאמין בכל ליבי בחמשת חומשי התורה ובתנ"ך. אך כשמדובר בתורה שבעל פה אני חושב שהיא הומצאה לאורך השנים כדי לשלוט בעדת המאמינים. הרבנים הוסיפו מאות הלכות לכל אחת מתרי"ג המצוות, ובסופו של דבר צריך לקיים כל מיני הלכות שבכלל לא היו חלק מהתורה.

אם לתמצת את שאלתי, אני חושב שלמרות שאנו מאמינים בתנ"ך, בפועל היהדות נשלטת על ידי קבוצת רבנים מצומצמת שכופה את דעתה על כל השאר.

תשובה:

אני בהחלט מעריך את דאגתך ליהדות, במיוחד בגלל שזו המלכודת אליה הדתות הממוסדות נפלו שוב ושוב. הן התחילו עם הרבה רעיונות טובים, ואז הגיעה איזו כת כמרים, חטפה את הרעיונות הללו והפכה מהם כלי להפקת תועלת אישית.

השאלה היא, אם היהדות כוללת מנגנונים כלשהם למניעת נפילה לאותה מלכודת. אם, כפי שאנו נוהגים לומר, התורה היא באמת מסמך אלוקי, הרי היית מצפה שהיא תצפה מראש את כל המכשולים להישרדותה – כולל מכשול זה – ותכלול גם שסתום ביטחון כלשהו למניעת התרחשות דבר שכזה.

נראה לי, שהתשובה היא שזו הסיבה בגללה בחר אלוקים מבין כולם דווקא את משה להיות הסוכן והשליח דרכו תחדור התורה למרחב הארצי.

משה היה מנהיג זכויות האדם העממי הראשון. כבר בגיל צעיר, כאשר הכה מפקח עבודה מצרי והרגו, הפגין משה את הבוז שחש כלפי שימוש לרעה בכוח. הוא היה מודע היטב לסכנות שבכת דתית היררכית, שכן הכיר היטב את כת הכוהנים של מצרים העתיקה. היה לו איכפת מבני העם והוא רחש כלפיהם הזדהות כה גדולה, שהוא אפילו קרא לסדר את אלוקים בעצמו במצרים, ודרש לדעת "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני?" תכונה זו של משה, היא שעשתה אותו לרועה נאמן של בני עמו. יותר מחוכמתו ואף יותר מן האומץ שלו. לכן הוא נבחר להביא אליהם את התורה.

משה הפופוליסט

אומרים שנביא שומע את קול ה' מדבר בקולו שלו.1 בסיפור יציאת מצרים ומתן תורה, אנו רואים כיצד אלוקים עובד יחד עם משה בהתאם לסגנונו האישי של משה.

נביאים אחרים באו ואמרו לבני ישראל, "ככה אמר לי אלוקים. סמכו עליי". ה' אומר למשה לאסוף את כל בני העם למרגלות הר סיני כדי שישמעו לשמוע בעצמם את ההתגלות אותה הוא שומע. כאשר בני העם מתלוננים שאינם יכולים לשאת התגלות כזו – "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" – משה מתאכזב באמת ובתמים. אלוקים צריך לנחם אותו, ואומר לו שהעובדה שהם יראים כל כך, לטובה היא – ושעל משה רק לספר להם מה רוצה אלוקים והם יעשו זאת.

אבל משה לא מסתפק בכך. כשהוא מלמד את בני העם – מספרים לנו שכל העם השתתף בכך – הוא עושה זאת בפומבי, שוב ושוב, ומגלה להם כל מה שהוא שומע ומבאר להם ביתר פירוט. הוא אומר להם ללמד זה את זה ואת ילדיהם את הדברים הללו, לדבר עליהם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". הוא מבקש מן העם להביא בפניו את האנשים שברצונם שישמשו כשופטים, אנשים הבאים מן העם ושייכים לעם, אשר ישפטו כל מקרה לפי החוק שהוא לימד אותם.2 הוא אפילו דוחק בכל אדם לכתוב לעצמו את כל החוקים כדי שיוכל ללמוד אותם ולהכירם היטב.

ספר ויקרא אופייני למשה. במצרים העתיקה, הכהונה הייתה תחום אוקולטי שכלל פולחנים מסתוריים וידע סודי. בספר ויקרא נהפך כל זה על פיו במתכוון. כל דבר מפורט בשחור על גבי לבן כדי שכל יהודי יוכל לקרוא זאת. טכסי ההתקדשות נערכים מול כל הקהילה. העונשים הצפויים לכוהנים אם לא ימלאו את חובתם כהלכה מפורטים בצורה ברורה. כל ילד בן חמש היה יכול לצעוד, "רגע, הכהן לא התיז את הדם כמו שכתוב בתורה!" הכוהנים בכל חברה במהלך ההיסטוריה היו רואים בכך דבר מגוחך ותבוסתני, אך כאן היה זה אלוקים שדיבר דרך משה הפופוליסט ובכך שינה את מבנה החברה כולה.

התרבות הפופולארית

בדומה לכך, עם כל החקיקה בתורה, מצווה משה על בני העם שוב ושוב ללמוד את כל החוקים הללו ולהכירם היטב. הוא אומר להם לכתוב אותם וללמוד מן המלה הכתובה. וכך הפך העם היהודי לחברה הראשונה בהיסטוריה היודעת קרוא וכתוב – ואף נשאר כזה עד לתחילת ידיעת קרוא וכתוב על ידי העם כולו, בעידן המודרני.

אנקדוטה מרתקת מן ההיסטוריה: אנו יודעים שלמצרים הקדומים הייתה שיטת כתיבה מורכבת, המוכרת לנו בשם הירוגליפים. השיטה השתמשה בסמלים גרפיים כדי לסמל מילים ומשפטים. שיטה זו הייתה כל כך מסובכת – היא הכילה למעלה מ-2,000 גליפים שונים – שרק מתי מעט שהוכנסו בסוד העניין הצליחו לפענח את משמעות הכתוב. הכתיבה הפונטית, המייצגת את צלילי המילים באופן אינדיבידואלי – והמכילה 22 אותיות בלבד – הופיעה לראשונה בכנען. כשהיא התפשטה, היא גרמה למהפכה בתרבות ובמחשבה, שכן היא הפכה את המלה הכתובה לנגישה לכלל האוכלוסייה. כל מאות האלפביתים הפונטיים בהיסטוריה, כולל האלפבית הנוכחי שלנו כיום, ניתן בקלות להראות שמקורם באלפבית המקורי הזה. קיים אפילו שריד לכך – האות Q באנגלית, שאין לה כל שימוש בלטינית וביוונית, אך מייצגת את האות "קוף" השמית הגרונית (במקור בוטאה עמוק בגרון).

מה שלא כולם יודעים הוא, שההירוגליפים המצריים כללו גם סדרה מלאה בת 24 עיצורים, הדומים מאוד ל-22 אותיות האלפבית העברי. במבט לאחור נראית לנו עובדה זו תמוהה למדי. מה מנע מהם מלעשות את הצעד ההגיוני, לדחות את כל הסמלים האזוטריים הללו ולהקטין את צרכי הדפוס שלהם לסדרה קטנה ופשוטה?

בעבורנו מהווה דבר זה חידה מתמיהה. בעבור כוהני פרעה, לעומת זאת, השאלה עצמה הייתה מתמיהה אותם עוד יותר. "מדוע שנעשה את הקוד הסודי שלנו לנגיש יותר לקהל הרחב?" הם היו שואלים.

כפי שכותב האנתרופולוג הדגול, קלוד לוי שטראוס, תפקידה העיקרי של הכתיבה העתיקה הייתה "לאפשר את שעבודם של בני אדם אחרים".

כדי לעשות את הצעד הגדול הזה, היה צורך לא רק בגאון אלא במהפכן. כאשר משה העביר לבני עמו את המסר של אלוקים, שהעם צריך להיות ל"עם של כוהנים", וכתב את התורה בכתב פונטי, הוא יצר בכך את האירוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה של הפופוליזם: את רידודה של היררכיית הידע עם עלייתו של החינוך הממלכתי והתפשטות ידיעת קרוא וכתוב בקרב האוכלוסייה בכללותה.

כל אחד הוא משה

אילו היה התהליך מפסיק בנקודה זו, היה משה בלי ספק המהפכן החברתי הגדול ביותר של כל הזמנים. אך התהליך לא עצר שם. לא די היה למשה בכך שכל היהודים יקבלו חינוך והשכלה. הוא רצה שהם גם ישתתפו כולם בדיון. לכן, כדי לעקוף ממש את אותם נושאים שאתה מזכיר, הוא ייסד בכוונה מוסד לדיון ולימוד תורה.

משה לא היה צריך להרחיק לכת עד כדי כך. הוא יכול היה לכתוב את הספר, לתת אותו לאחיו הלויים ולומר להם לוודא שהמוני העם מצייתים לחוק. אולי בני העם היו גם קוראים את הספר, ואף עושים העתק אישי לכל אדם. אבל הם היו קוראים אותו רק כמו שקוראים מזמור דתי, כתב שיש לציית לו, שביל שיש ללכת בו ישר בלי לבחון את הלבנים שמהם הוא עשוי.

הוא יכול היה לשמר את ההיררכיה. החוק בא מלמעלה, ובני העם מקבלים אותו למטה.

ומה יקרה אם יתעוררו נסיבות חדשות, שלא ניתן למצוא את הפיתרון להן בתורה שבכתב? שוב, משה יצטרך לעלות אל הסמכות האלוקית ולשאול – כפי שעשה מספר פעמים. משראה שמותו קרב, היה יכול משה למנות את ילדיו ואת מקורביו לדון בינם לבין עצמם בכל קשיים שיתעוררו ולחוקק חוקים חדשים בהתאם למה שלימדו אותו.

כמובן, ה' אמר לו ללמד את בני העם ולוודא שהם יודעים מה מותר ומה אסור. אך מי אומר שהיה עליו להעצים אותם ולהעניק להם סמכות לקבוע חוקים חדשים, ולעודד אותם לדון ולהתווכח? הוא יכול היה לטעון שבדרך זו יישאר החוק טהור ושלם כפי שקיבלו אותו, דבר אלוקים ממעל.

אבל משה ידע שזהו שקר. הוא ידע שידע שנמצא בידי מיעוט משחית הן את המיעוט והן את הידע עצמו. הוא ידע שאמת היא אמת אך ורק כאשר ביכולתה לצמוח משורשי האוכלוסייה. לכן הוא דחק בבני עמו לא רק ללמוד את החוקים, אלא גם לדון בהם ולהתווכח עליהם, לחפור עמוק לפרטים ולניואנסים של כל מלה ולמצוא שם משמעויות חדשות, יישומים חדשים, תהיות חדשות על חוכמתו האינסופית של אלוקים ועל הרלוונטיות שלה לכל מקרה ומקרה. הוא לימד אותם את דרך התלמוד.

זה מה שהסביר רבי יוסי, בנו של רבי חנינא.3 הוא אמר שהאמת היא, שאלוקים נתן את התורה רק למשה ולצאצאיו. אחרי ככלות הכל, כאשר אלוקים אמר למשה לכתוב את לוחות הברית החדשים, הוא אמר לו, "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים..." (שמות לד, א).

הרבנים האחרים חלקו על רבי יוסי, "אבל ה' לא אמר למשה ללמד את התורה לכל בני ישראל?"

אבל מה שרבי יוסי התכוון היה, כפי שאמרתי, שהנחיות התורה – "עשה כך ואל תעשה כך" – היו בשביל כל היהודים, אבל היכולת להקיש דבר מתוך דבר, לבחון לעומק את השלכות התורה העמוקות – כוח זה נועד למשה ולצאצאיו בלבד.

אבל היה זה משה, איש שהתחיל את הקריירה שלו בהריגת הפקח כדי להציל את העבד. האיש אשר, כשתלמידו יהושע ניסה לסתום את פיו של מי שהתנבא במחנה, מחה ואמר, "מי יתן כל עם ה' נביאים !" 4 האיש שכאשר אמר לו אלוקים שעם ישראל, לאחר שחטא בעגל הזהב, יצטרך להימחק ולאחר מכן להיבנות מחדש על ידי צאצאיו של משה, השיב לו, "אם כך הולך הסיפור שלך, תוכל למחוק גם אותי מן התסריט!"5 משה, שניתץ את הלוחות שעשה אלוקים כדי להציל את בני עמו. 6

אז מה עשה משה? הוא החליט שכל יהודי צריך להימנות על צאצאיו – בדיוק כפי שהביא כל יהודי לשמוע את אלוקים בהר סיני, כדי שישמע את מה ששמע הוא עצמו. לא זו בלבד שישמעו את הקול, הם גם ישתתפו בידיעתו, בהדהוד יחד עמו ובהגברתו עוד יותר.

למעשה, משה קבע שהתודעה הקולקטיבית של העם היהודי צריכה להיות משה, שדרכו נשמע קולו של הא-ל.

משה ורבי עקיבא

חלומו של משה התגשם אולי בדרך הטובה ביותר במנהיג מאוחר הרבה יותר של המהפכה הפופולרית, איש שבא אף הוא מן העם ושל העם: רבי עקיבא המפורסם, איש ממוצא פשוט שחי את חייו לפי אמצעיו הדלים ועמד מאחורי מרד בר כוכבא נגד הרומאים. רבי עקיבא, כאשר היה עושה החלטה קריטית, היה מביא בחשבון ברצינות את המנהג הפופולרי, באומרו, "פוק חזי מאי עמא דבר" – הבה נצא ונראה כיצד נוהגים העם ברחוב.

התלמוד ממחיש קשר זה שבין רבי עקיבא למשה בצורת סיפור7:

כאשר עלה משה כדי לקבל את התורה, הוא מצא את הקדוש ברוך הוא יושב ומדביק כתרים לאותיות. (כמובן שאלוקים לא יושב ואף אין לו צורך לגזור ולהדביק כשהוא מחבר את התורה. מרגע שתתרגלו לסגנון התלמוד, תוכלו לקחת את הדברים הללו באופן פיגורטיבי. אך בלעדיהם היה הסיפור יבש מאוד).

מסתבר שמשה לא ראה כל צורך לכתרים הללו. הוא שאל, "אדון עולם! מי מכריח אותך לעשות זאת?"

השיב לו האלוקים: "יש אדם שיחיה דורות רבים אחריך, ושמו הוא עקיבא, בנו של יוסף. הוא יבחן כל קצה של כל אות ויסיק מהם הלכות על גבי הלכות".

לכן ביקש משה, "אדון עולם, הראהו לי!"

השיב לו אלוקים, "לך אחורה".

ומשה צעד אחורנית עד שמצא את עצמו עומד בשורה ה-18 של כיתתו של רבי עקיבא. התלמידים בכיתה זו היו מסודרים לפי סדר הבנתם. נראה היה, שאחרי השורה השמונה-עשרה, כל שנותר היה דרך היציאה למסדרון.

לכן עמד שם משה והקשיב, ולא היה מסוגל לעקוב אחרי שום דבר ממה שנאמר. הוא נחלש מרוב ייאוש, עד שלבסוף, כך אומר הסיפור, יצא כלל שרבי עקיבא לא הצליח לספק לו את המקור. תלמיד אחד שאל את רבי עקיבא, "מהיכן למדת את זה?" ועל כך השיב רבי עקיבא, "זוהי תורה שבעל-פה שנמסרה לאורך הדורות מפי משה".

מששמע מלים אלה הוקל למשה.

כאשר משה שמע את רבי עקיבא מלמד, הוא היה מודאג. כיצד יוכל לדעת בבטחה שזוהי התורה כפי שהוא עצמו קיבל אותה? אך מרגע ששמע שאיש זה אינו אדם הזוקף לזכות עצמו את כל מה שהוא מלמד, אלא מצטט דברים בשם אומרם, כלומר בשם משה, הבין שמשנתו של רבי עקיבא טהורה וזכה, אותה תורה שאותה קיבל משה בהר סיני, אלא שלאחר שנפתחו עטיפותיה.8

מסורת פופולארית

בחזרה למהפכת ה"כוח לבני העם" של משה: גישה פופוליסטית זו הייתה גם ההבדל שבין הצדוקים לפרושים. הצדוקים היו כת עלית, המרוחקת מן העם הפשוט, ואילו הפרושים – שמאוחר יותר נודעו בשם "החכמים" – היו מעורבים היטב במעמד הפועלים. רובים היו אנשי עמל בעצמם. על כן, אחרי חורבן בית המקדש השני, ראו הרומאים את החכמים כדוברים האמיתיים היחידים של בני העם, ובחרו לשאת ולתת אך ורק אתם.

העובדה שהחכמים המשיכו את מסורת הפופוליזם הזו ניכרת במסורת שלפיה אף תלמיד גדול מהלל הזקן לא הרוויח את פרנסתו כחוטב עצים.9 כך אף רבי עקיבא.10 המסורת עדיין עמדה בעינה מאות שנים לאחר מכן, כאשר רב הונא, שהיה ראש האקדמיה של סורא בבבל, הרוויח את לחמו כשואב מים.11 בדומה לכך נותן התלמוד דיווחים על תחומי משלח היד של הרבה רבנים מכובדים אחרים.

חישבו על אותה תקופה, שבה עבודת כפיים נחשבה על ידי היוונים והרומאים כדבר משפיל ודוחה. קיקרו כתב פעם לבנו, "אמצעי הפרנסה של כל הפועלים השכירים הם וולגריים".12 חברי המעמד הרומאי העליון היו מנועים על פי חוק מלעסוק במלאכה כלשהי. עבודה, להשקפתם, נועדה לעבדים, לא לבני אדם. מאידך, הרב יהודה, מנהיג הסנהדרין האצילי, לימדנו כי "תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון".13 אכן, מוסר העבודה הזה מקורו בדוד המלך עצמו, "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך".

וכך, עד לאחרונה ממש, המשכנו להוות אנומליה – תופעה בלתי רגילה – בין העמים. לאורך רוב ההיסטוריה, כל גופים מחוקקים שמינינו לא היו ממעמד העלית, אלא היו מורכבים מגברים הפעילים בתוך החברה הרגילה, העסוקים בצרכיו של האדם הרגיל והרוחשים סימפטיה למצוקותיו. לכל אורך ההיסטוריה, הרבנים היו אנשים שנאבקו באותם דלות, דעה קדומה ורדיפות כמו כולנו.

איך ליצור חוק חדש

דינמיקה חברתית זו משתקפת בשיטה שלפיה נחקקים חוקים מתקופת התלמוד ואילך. על אף מורכבותה, ניתן להבחין בשני עקרונות מקיפים המגדירים מה נותן תוקף מחייב לחקיקה הלכתית חדשה.

1. החוק עובר אחרי דיון בגוף שליט או אדם בעל מינוי, שסמכותו בוססה מתוך קונצנזוס של העם.14 פעם היה גוף זה הסנהדרין, שהייתה מורכבת ממלומדים ושופטים שנתקבלו על ידי העם בקהילותיהם ועלו בהדרגה לגוף הסמכותי העליון. החלטות הסנהדרין התקבלו לפי רוב.

בזמן מאוחר יותר התחלפה סמכות זו ועברה לגאונים מבבל. מאז ימי הראשונים המוקדמים, החלטות הלכתיות היו תוצר של דיון וויכוח אינטנסיבי בין דעות שונות בקנה מידה בינלאומי. מי היו מי שדנו והתווכחו? בעלי הידע וחריפי השכל.

2. החוק צריך להיות מבוסס על תקדים חזק ומשמעותי. אף בית דין יהודי לא אמר אף פעם לפתע פתאום, כרעם ביום בהיר, "בואו נחקוק היום חוק חדש". אוכלוסייה משכילה לא הייתה מקבלת חוק כזה אף פעם. חלף זאת, כפי שיכול לראות כל מי שלומד את התלמוד, כל חוק הוא אחת משלוש האפשרויות הבאות:

א) הבהרה של עניין דו-משמעי של חוק מקובל.

ב) גושפנקא רשמית על מנהג מקובל.

ג) ביסוס מידת החומרה לפי נסיבות מקילות.

כל זה מובהר במבוא של הרמב"ם לספר המצוות, וכן במבוא שכתב לפרשנות המשנה שלו.15

דרך התלמוד כאשר עוסקים בנסיבות חדשות או במצב חדש לחלוטין היא על כן כדלקמן: יש לצלול לעומקי הטקסט המקורי של משה, לבחון כל ניואנס, לציית לעקרונות הפרשנות שהועברו אלינו בשמו של משה, להשוות כל פסיקה ידועה ומוכרת במקרים דומים, לחפש אחר ההיגיון שמאחורי כל פיסקה ולחפש התאמה ביניהן. יש לדון, להתווכח, לבנות ולהרוס, עד שמתהווה דעה שהרוב יכול לקבל אותה.

אם יורשה לי, ברצוני לתת כאן מקבילה משלי: תהליך יצירת הלכה חדשה אינו שונה מאוד מן התהליך של עיצוב סביבתי טוב. אפשרי לגמרי לבנות בית חרושת באמצע יער בלי להשפיע לרעה על אקולוגיית בעלי החיים והמשאבים הטבעיים – אלא שהדבר מצריך הכרה יסודית של הדינמיקה של אותה אקולוגיה, וכן רצון שלא להותיר כל עקבות מאחוריך. בדומה לכך, כל החלטה בהלכה יכולה להיות מיושמת רק אחרי שנשקלו והובאו בחשבון כל החוקים והמנהגים היהודיים שהיו קיימים עד אותו זמן. ניתן לומר, שההלכה צומחת באופן אורגני, בלי הרכבות או שינויים גנטיים.

3. הדבר שהוא אולי המשמעותי ביותר: כל חוק חדש תלוי בקבלתו על ידי הקהילה היהודית בכללותה. דוגמא מובהקת לכך (בקצרה מאוד): בנקודה מסוימת בהיסטוריה של הסנהדרין, בית שמאי ובית הלל העבירו כמה חוקי מפתח, כולל איסור נגד שימוש בשמן זית של נכרים. הם הכריזו גם, שאסור לשנות חוק זה אי פעם. עם זאת, שנים לאחר מכן, שינה בית הדין של רבי יהודה הנשיא את פסיקתם, וקבע ששמן זית זה הוא מותר. כיצד יכלו לעשות זאת? פשוט משום שראו שהחקיקה המקורית מעולם לא נתקבלה על ידי הקהילה היהודית.16

בדומה לכך, בכל קהילה ישנן פסיקות שנעשות על ידי הגוף הסמכותי של אותה קהילה. לא זו בלבד שחוקים אלה לא תופסים לגבי קהילה אחרת, אלא שאם הם לא מתקבלים על ידי החברים באותה קהילה, הם כפופים לשינוי או לביטול.

איננו מדברים כאן על ההמונים חסרי ההשכלה. בכל קהילה, כל אדם בעל שכל חריף דיו הלומד את דרכי התלמוד מנעוריו, יכול אף הוא לפענח את הרציונל העומד בבסיסן של כל פסיקה והחלטה.

תחת סמכות אלוקית

לסיכום, תהליך ההלכה הוא דינמיקה פופוליסטית, המתבצעת על-ידי העם, עבור העם, אך עם זאת, בו-זמנית, תחת סמכות החוק האלוקי.

זוהי התשובה לשאלתך, מהיכן מקבלים הרבנים הללו את הסמכות לחוקק חוקים כאלה מלכתחילה. התשובה היא, שהם מקבלים את הסמכות הזו משלושה מקורות: מן הא-ל, ממשה ומן העם.

מן הא-ל, כיוון שהתורה עצמה מספקת סמכות חזקה דיה לשבעים מזקני העם ול"כהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" עד לנקודה בה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".17

ממשה, כפי שראינו, כיוון שהוא החליט שחכמים אלו יגיעו מן העם הפשוט, ושכל העם צריך ללמוד להחכים ולרכוש השכלה. היה זה משה, ככלות הכל, שהכריז כי התורה כבר אינה בשמים "היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה."

ומן העם, שכן כפי שראינו, העם הוא זה שמעמיד את הרבנים הללו כברי-סמכא עבורו, לא מתוך בורות או אדישות או אמונה עיוורת, אלא בתוך הקשר של חברה משכילה ויודעת קרוא וכתוב.

למצוא את הא-ל בפרטים

הנקודה החיונית שאותה ברצוני להבהיר היא זו: התורה, אתם רואים, אינה ספר מיושן ומקובע, ואף לא פלסטלינה רכה וגמישה, אלא גוף חי. גוף חי מסתכל, אך לא משתנה. כפי שמזג האוויר משתנה, וכן הלאה, כך אף סביבתו, דוב הקוטב, הדולפין ותא החיידק יכולים למצוא את בתוך הדנ"א שלהם את המפתחות להתמודדות עם החדש ולשרידתו. בדומה לכך, כשהעם היהודי נוסע בתהפוכות ההיסטוריה ונפגש בכל צורת תרבות וחברה שהייתה ידועה אי פעם למין האנושי, הוא מביט בתורה ומוצא, "כן! כאן מצוי הפיתרון לסיטואציה המסוימת הזו. הכל היה צפוי מראש, מי שהכל נעשה בדברו".

לשם כך נותן המהר"ל מפראג משל נוסף. הוא משווה את הסיטואציה שלנו לאדם הנוסע לבית שנבנה על ידי אדריכל אמן. האיש מוצא את הכל במקומו, תכנון וסדר מושלמים. עם זאת, במקום אחד נראה שחסרה דלת. יש שם משקוף, מפתן ואפילו הצירים מותקנים במקומם. בפנים ישנו חדר שצריך להיות סגור ונפרד משאר הבית, ולכן האיש מעצב דלת כדוגמת כל דלת אחרת בבית, שתתאים לפתח הקיים.

כך אף, אומר המהר"ל, כשהתרחש סיפור אסתר המלכה והרבנים ייסדו את חג הפורים; כאשר סוחרים התחילו לסחור בשבת והרבנים מיסדו את חוקי המוקצה; כשהחברה היהודית נעשתה חברה מסחרית בעיקרה, והרבנים תיקנו את דין הפרוזבול; ובימינו, כשאנו עוסקים בהלכה רפואית ובפיקוח על תעשיית המזון – בכל צעד ושעל לאורך הדרך, אנו מוצאים את המשקוף ואת הדלתות ואת הצירים ממתינים לנו שניתן להם את המגעים האחרונים ונשלים אותם.

את דלתו של מי אנו מתקינים? לא את זו שלנו, אומר המהר"ל, אלא את דלתו של האדריכל האמן. שכן, הכל נעשה לפי עיצובו, אלא שהוא נתן לנו את הזכות להיות שותפיו בהשלמת בניית העולם.

זו בדיוק הייתה כוונתו של משה: שהתורה תבוא מבפנים, לא מבחוץ. מלמטה, ולא מלמעלה. הוא הכיר בכך, שלמרות שהוא לא קיבל לכך הנחיה מלמעלה, זו הייתה הכוונה האמיתית. אלא שאינך יכול לנהל מהפכה פופוליסטית מלמעלה, לכן היה על הדבר לבוא ממשה עצמו.

לכן קוראים למה שאנו עושים "יהדות" – ולא "מקראנות" או "תורתיות". היהדות מאמינה ביהודים, כלומר, בתורה שמתגלה דרך העם היהודי, שכן הא-ל סומך על ההבנה הקהילתית שלנו ליישם את חוכמתו בעולם במרוצת ההיסטוריה. הוא יודע שאם הוא יאמר לנו "עין תחת עין", אנו נבין מתוך ההקשר שלמעשה הוא התכוון לפיצוי כספי. הוא יודע שאם הוא אומר לנו ללמוד תורה, נקרא את התורה שלוש פעמים בשבוע בציבור ונרקוד אתה בזרועותינו בסוף המחזור. הוא בוחן את כל ההלכות והדקדוקים ואומר, "כן! הם מבינים את העניין!" הוא רואה את התודעה הקולקטיבית שלנו לא כמכשול לחוכמתו, אלא כערוץ מוליך שלה, שכן, כפי שמלמד ספר הזוהר, "אין מקום ריק ממנו" – אפילו לא הדעת האנושית.

לקריאה נוספת ראו: לקוטי שיחות חלק י"ט, עמודים 252-255, ספר השיחות תשנ"ב חלק ב', עמודים 501-504.