איש אחד מצלצל לאמו הקשישה. "אמא, מה שלומך?" "לא כל כל טוב", אומרת האם. "אני חלשה מאוד". "למה את כל כך חלשה, אמא?" "כי לא אכלתי מזה 38 ימים". "זה איום ונורא! למה לא אכלת כבר 38 יום?" משיבה האם: "כי לא רציתי שהפה שלי יהיה מלא באוכל במקרה שתתקשר".

תכופות מגיעים אליי הורים וסבים הרוגזים על העובדה שילדיהם או נכדיהם לא מתייחסים אליהם באופן נאות, להרגשתם. התלונות הנפוצות כוללות, למשל: "אחרי כל מה שעשיתי בשבילם, הם לא מבקרים אותי", או "מאז שהם התחתנו, הם לא מתקשרים אלי ולא מבלים אתי", או "הם לא מזמינים אותי למסיבות שלהם" וכן הלאה. אין הם מבינים כיצד יכולים ילדיהם או נכדיהם להיות כל כך אנוכיים ועסוקים בעצמם ובחייהם האישיים.

אמר לי סבא אחד, "כתבתי לנכדי מכתב האומר לו שהדרך שבה הוא מתנהג כלפיי היא בלתי מתקבלת על הדעת. בני התרגז מאוד ואמר, 'איך אתה מעז לדבר אליו?' במקום לפתור את הבעיה עם הנכד שלי, יצרתי בעיה חדשה עם הבן שלי".

פעם שמעתי מישהו מסביר זאת בדרך הבאה: ילדיהם של אדם וחווה למדו מהם, מן הדוגמא שלהם, איך דואג הורה לילדו. אך הם לא יכולים להוות דוגמא לאיך צריכים ילדים להתייחס להוריהם – כי לא היו להם שום הורים! הם רק דיברו על כך. אבל כידוע לנו, מה שאנו אומרים אינו אפקטיבי כמו מה שאנו עושים. שילדים יטפלו בהוריהם לא טבעי כמו שאנשים יטפלו בילדיהם. אולי לכן נכתבה המצווה "כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדיברות, ושהשכר בעבורה יהיה אריכות ימים.

עוד דבר שיש לזכור הוא זה: להרגיש מגננה ברגע שמישהו מותח עלינו ביקורת, זו תגובה טבעית. אנו עשויים גם להימנע מאנשים הגורמים לנו לחוש שלא בנוח. באופן לא מודע, אנו נשתדל להדיר רגלינו ממקומות שבהם גורמים לנו להרגיש אשמים. זה כמו רשימת המטלות שלי: דברים הגורמים לי סבל יורדים לתחתית הרשימה ועוברים ברשימה שלי מיום ליום ומשבוע לשבוע.

אם אנו רוצים לעזור לילדינו ולנכדינו לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, עלינו תמיד לתת להם ליהנות מן הספק ולשפוט אותם לחיוב. יש לקוות שהדבר ישמור על ערוצי תקשורת פתוחים בינינו ויאפשר לנו ליצור מערכות יחסים טובות יותר עם אהובינו. אם נהפוך את הזמן שהם מבלים אתנו לחוויה נעימה, נראה שמהר מאוד הם יתחילו להתייחס אלינו לא רק מתוך תחושת חובה, אלא ברצון, כדבר שהם באמת רוצים בו ומצפים לו בשמחה.