כבר עברו כמה שנים ושכחתי איך זה להסתובב כמו זומבי כשאינך ישנה, לא ביום ולא בלילה. אני אדם שלעולם לא מסוגל לישון במטוס או במכונית. אני זקוקה לחושך מוחלט ושהכרית והמזרון שלי יהיו בדיוק כמו שאני אוהבת. כעת אני מוצאת את עצמי נרדמת בכל תנוחה, עם צוואר עקום וכתפיים משוכות מעלה. אני כל כך מותשת פיזית שאני מסוגלת עכשיו לישון בכל זמן ובכל תנוחה. זהו סימן ההיכר של אישה שיש לה תינוק קטן.

השעה שמונה בבוקר. בעלי יוצא כדי לקחת את הילדים לבית הספר. אני יושבת על הספה ומניקה את התינוק שלנו, בן שלושה שבועות. ארבע שעות מאוחר יתר הוא שב הביתה ומוצא אותי באותו מקום, עושה את אותו הדבר. בקושי זזתי. לא עשיתי שום דבר שתכננתי לעשות. אני אומרת לו, מתוסכלת ועל סף דמעות, "לא עשיתי שום דבר הבוקר!"

"אילנה", הוא אומר לי, "את עושה בדיוק את מה שאת צריכה לעשות. את אמא".

איך הוא ידע שזה בדיוק מה שהייתי זקוקה לשמוע? "אני עשוה בדיוק את מה שאני צריכה לעשות".

המעבר מלעבוד מחוץ לבית לשהייה בבית עם תינוק, ומבית מסודר ומאורגן לבית מבולגן אך מתפקד, די בו כדי לדכא כל "אשת-על" מודרנית. די בכך אפילו כדי לדכא אישה שאיננה עד כדי כך "אשת על". אף אחד (חוץ מבעלי) לא יודע מה אני עושה כל הלילה. אין מחמאות בפומבי על כמויות החיתולים שהחלפתי היום. העבודה של אם שנשארת בבית, אין ספק שלא תביא לכך שאקבל העלאת שכר, אבל אני שבה ומשננת לעצמי את מילותיו של בעלי, "את עושה בדיוק את מה שאת צריכה לעשות".

כאשר יש לי רגע שבו התינוק ישן בשלווה, אני רצה לעשות כביסה או לבשל ארוחה חמה. זמן ההנקה הופך לזמן הקראת סיפור לילדיי, בעודי מנסה להעניק זמן ותשומת לב שווים לכולם. אני מתפתה להתלונן לחברה ששואלת אותי "מה שלומך?", אך אני לוקחת רגע לחשוב על כל מה שאני כן עושה, ולא על מה שאני לא עושה, ואתן יודעות מה - אמנם אני עייפה והכל, אך השבח לא-ל, שלומי בסדר גמור.

כאשר בני ישראל הגיעו להר סיני כדי לקבל את התורה על כל מצוותיה, חוקיה וכלליה, אמר ה' למשה, "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל..." (שמות יט, ג). מבארים הפרשנים שהמונח "בית יעקב" מתייחס לנשים היהודיות, וכי "בני ישראל" מתייחס לגברים. שימו לב כי ה' אמר למשה לדבר קודם כל אל הנשים ורק לאחר מכן לגברים. לאם היהודייה יש תפקיד כה חשוב ומעמד כה גבוה בחינוך ובהעברת חוקינו ומסורותינו לילדים שלנו, שה' שם אותה ואת כל הנשים היהודיות לפני הגברים. לעתים תכופות מאוד, הילד מבלה את רוב שנותיו הראשונות עם אמו, ויש לה השפעה מכרעת ביותר על התפתחותו. יש בכך מחמאה עצומה, שבח גדול והערכה רבה ביותר מצד אלוקים כלפי האישה!

מצליח, כי כיום, כל אחד באמת יכול לעשות כל דבר. תודה לא-ל, יש תחליפי חלב לתינוקות, מטפלות נפלאות, כל מה שאת צריכה מתי שאת צריכה. האירוניה היא שכל אחד היה יכול לעשות את העבודה שלי. הם יכלו להישאר עם התינוק שלי, להאכיל אותו ולהיות אתו. אך מדוע שארצה לוותר על מעמד כה חשוב? מדוע שארצה להניח לאדם אחר לקבל את הגמול שלי?

ביום שלפני שילדתי הלכתי להתפלל על קבר רחל אמנו. בספר הנביאים כתוב שרחל בוכה עבור ילדיה, (ירמיהו לא, יד) והמדרש מרחיב שכאשר היהודים הוגלו לבבל אחרי חורבן בית ראשון, משה והאבות התפללו לאלוקים שירחם על בני ישראל. סוף סוף באה רחל בוכייה, וה' אמר לה למחות את דמעותיה ולא לדאוג: רק בזכותה ישוב עם ישראל לארץ ישראל.

כאשר עמדתי והתפללתי לאלוקים שתהיה לי לידה קלה, תינוק בריא והחלמה מהירה, עצרתי לרגע ולחשתי ליד קבר רחל, "אימא, בכי, אנא אל תפסיקי לבכות! בכי עבורנו והתפללי עבורנו כמו שרק אם לילדיה מסוגלת לעשות". התפללתי עבור כל הנשים שאני מכירה הממתינות וכמהות להחזיק תינוק בזרועותיהן, ולדעת מה פירוש הדבר להיות מותשת עד היסוד מלילות ללא שינה עם תינוק. אני מתפללת עכשיו, שאלוקים ייתן לי את הכוח לטפל במשפחתי ולדאוג לה, לחנך את ילדיי להיות כפי שצריך, ולעזור לי לזכור שכרגע אני עושה בדיוק את מה שאני צריכה לעשות – ושזה נהדר.