יום לפני תחילת שנת הלימודים שמעתי שתי מורות משוחחות על השאלה מהי הדרך הטובה ביותר לפתוח את השנה. מדבריה של הראשונה הבנתי כי היא עומדת להשקיע שני ימים בהסברת הכללים בכיתה ומה יקרה אם התלמידים לא יצייתו לכללים אלו.

השניה, לעומת זאת, אמרה: "את הכללים אסביר במשך ארבע דקות בלבד. מיד לאחר מכן אתחיל בשיעור הראשון".

שלושה שבועות לאחר מכן בדקתי את המצב בשתי הכיתות.

גיליתי שהמורה שדיברה פחות והחלה ללמד מיד הצליחה הרבה יותר להשליט משמעת בכיתתה. היא הייתה עקבית במתן תמורה חיובית על התנהגות חיובית, והתנהגות שלילית בכיתתה גררה עונש מידי. תלמידיה למדו ממעשיה כיצד יש להתנהג בכיתה.

המורה הראשונה לא הייתה עקבית ביישום התוצאות. היא המשיכה לדבר עוד ועוד. תוך זמן קצר למדו התלמידים שכאשר הם עושים משהו לא בסדר, הדבר הכי גרוע שיקרה יהיה הוא עוד נאום ארוך של המורה.

מאורע זה לימד אותי שבימינו ובתקופתנו אנו מדברים יותר מדי לילדים. אנו נותנים להם יותר מדי הסברים, אך שלא כמו שאנו חושבים, הדבר לא מעניק להם הבנה טובה יותר מה עליהם לעשות, אלא דווקא גורם להם להיות מבולבלים וחסרי ביטחון. לעיתים תכופות אנו שומעים הורים אומרים, "אמרתי לכם אלף פעם לא לריב, ואתם לא מקשיבים!" או, "אמרתי לכם מליון פעמים לא להגזים!" אולי זאת בדיוק הבעיה.

ילדים מרגישים בטוחים בנוכחות מורה או הורה שתופס פיקוד ומיישם באופן עקבי את הכללים בבית או בכיתה. חלקנו מצטיינים יותר מאחרים בנקיטת צעדים עקביים. יכולנו לתרגל עקביות בדברים קטנים, ולצמוח בהדרגה לכיוון העניינים הגדולים יותר. אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל להיות עקביים במעשינו, תוך שאנו זוכרים שמעשה אחד מדבר בקול רם הרבה יותר מאלף מילים.