פעם, במהלך אסיפת מורים, התלוננו המורים על עומס העבודה הגדול וביקשו ממני, כמנהל, לשחרר אותם מן התורנות בהפסקה במגרש המשחקים. הגבתי כי יתכן והשעה השבועית שלהם במגרש המשחקים היא ההזדמנות הטובה ביותר שלהם, כמחנכים, להכיר באמת את תלמידיהם. בכיתה, הילדים מונחים על ידי המורה מה עליהם לעשות ולא לעשות, מה ללמוד וכיצד. רק במגרש המשחקים תראו ילד אחד מתנהג כטייס – חלום חייו – וקבוצת ילדים אחרת משחקת בבית משפט. רק במגרש המשחקים תקבלו הצצה אמיתית לעולם הדמיון שלהם.
ילדים מבורכים ביכולת טבעית להאמין בעצמם ולדמיין הישגים גדולים בחייהם בעתיד. הם עדיין לא חוו די כשלונות כדי להגביל את אמונתם במה שהם מסוגלים להגשים. עתידם אינו מוגבל על ידי עברם, אלא תלוי רק בכמה ירחיק דמיונם לכת.
לעתים קרובות מדי, כאשר ילד מספר לנו על חלומותיו ושאיפותיו, אנו מצננים את התלהבותו עם הציניות שלנו. מעניין לשים לב שכאשר ילדנו לומד ללכת או לדבר. אפילו אם הילד לא אמר את המילה נכון, או שהוא עשה כמה צעדים ונפל, אנו לא אומרים לו "אתה אומר את המילה לא נכון! ותסתכל איך אתה הולך! אם תמשיך ללכת כך, לעולם לא תצליח ללכת בכוחות עצמך". במקום זאת, אנו מעודדים אותו להמשיך לנסות בכך שאנו מתלהבים מאוד מכל מלה ומכל צעד שהוא עושה. אנו מבינים שככל שנעודד אותו, כן הוא ישתדל יותר והישגיו יהיו גדולים יותר.
עלינו להשתמש באותה גישה לחייו הפנימיים של הילד. עלינו לטפח את חלומותיו ולעודד את דמיונו, ללא קשר לעובדה שהוא לא מושלם עדיין. שכן, עידוד שכזה יסייע לילד להשיג המון מעבר למה שאחרת היה מסוגל לו.
לא זו בלבד שזו גישה נכונה להורות, אלא שגם אנחנו נרוויח ממנה. לעמוד במגרש המשחקים ולהתבונן בילדינו משחקים, זהו דבר העשוי להתגלות כמקור שימושי לעידוד גם עבורנו, המבוגרים. רוב המבוגרים לא הגשימו את חלומותיהם בחיים – אולי מפני שהם פחדו מכישלון, ואולי משום שלא האמינו מספיק ביכולותיהם. אם ניקח מבט יותר מקרוב בילדינו ונלמד מהם איך לדמיין ולהאמין, גם אנחנו נגיע הרבה יותר גבוה משתיארנו לנו אי פעם.
הוסיפו תגובה