לאחרונה נפגשתי עם חבר שלא ראיתי זמן מה. אחרי שהחלפנו דברי נימוסין שאלתיו מה הוא עושה בימים אלה. הוא אמר לי שהוא לוקח חופשה בת שלושה חודשים מעבודתו. בנו חוגג את בר המצווה שלו, והוא רוצה לבלות את החודש הקודם לכך עם בנו, בהכנות לאירוע. הוא רוצה ללמוד ולחות יחד עם בנו את המשמעות העמוקה של בר המצווה, ולהשתמש בזמן הזה לבניית קשר חזק ומשמעותי עם בנו. הוא רוצה גם לבלות זמן משמעותי עם כל קרובי המשפחה המגיעים לאירוע מחוץ-לארץ, ולבלות עם משפחתו הקרובה זמן איכות אחרי החגיגה.

תגובתי הראשונה הייתה, "הבחור השתגע לחלוטין! מי שמע על דבר כזה?" אבל אחרי שחשבתי על כך קצת יותר, נוכחתי שלפעמים עלינו להרשות למחשבות בלתי רגילות ולא-קונבנציונליות להיכנס לתהליך החשיבה שלנו. רק מפני שתמיד חשבנו על דברים או עשינו אותם בדרך מסוימת, אין פירושו שלא קיימת דרך אחרת.

במאה ה-21 אנו כל הזמן עסוקים, נחפזים לבית הספר ובחזרה, למקום העבודה ובחזרה, בודקים את הפייסבוק שלנו מדי 10 דקות (במקרה הטוב!). אם נשאר זמן "מיותר" כלשהו, אנו מבלים אותו ברביצה מול מכשיר הטלוויזיה. אנו כל כך עסוקים בעבודה שאנו שוכחים לחיות את חיינו. וכמעט אף פעם איננו נוטלים פסק זמן לעצור ולחשוב מה אנו עושים ומדוע אנו עושים זאת.

עסק מצליח מחפש כל הזמן דרכים לשפר את היצרנות ולהגדיל את רווחיו, ועושה ללא הרף שינויים הכרחיים כדי להשיג את התוצאות הרצויות. ההנהלה לא אומרת "זה היה בסדר לפני חמש שנים, זה אמור להיות בסדר גם עכשיו". ואם הם לא יכולים בעצמם לחשוב מחוץ לקופסה, הם שוכרים יועצים שיעשו זאת בשבילם.

האם כהורים, אין שומה עלינו להיות לכל הפחות מלאי יוזמה כמו אנשי עסקים? העובדה שעשינו משהו בדרך מסוימת לפני חמש או עשר שנים, או אפילו אתמול, לא אומרת שעדיין קיימת סיבה טובה לעשות זאת היום.

ביהדות ישנם זמנים המוקדשים לעצירה ולהערכה מחדש של פעולותינו ומעשינו. בעגה החסידית פסק זמן זה נקרא "חשבון נפש". אמורים לערוך זאת מדי יום לפני השינה, מדי שבוע – בשבת, מדי חודש – בראש חודש, ומדי שנה – לפני תקופת החגים. בארץ ישראל אנו שומרים את שנת השמיטה, שנה אחת מתוך שבע בה אסור לעבוד את האדמה ויש להשתמש בשנה זו לצמיחה רוחנית.

יתכן כי חלקנו צריכים עזרה כדי לארגן לעצמנו זמן פנוי ולהיות מסוגלים להשתמש בו כיאות. אולי פסיכולוג, יועץ, ידיד טוב או בן/ בת זוג יכולים לעזור – מישהו שאפשר לשוחח עמו ולקבל ממנו רעיונות שעליהם לא חשבנו מעולם. מישהו שיוכל לעזור לנו להשתחרר מן המוגבלויות שלנו ולהגיע לדברים שבעבר חשבנו שהם "בלתי אפשריים".

להלן תרגיל שאפשר לעשותו כפרויקט משפחתי: המשפחה יושבת לפגישה ועורכת סיעור מוחות. אחד מבני המשפחה רושם וכל הסובבים זורקים רעיונות העולים בדעתם לגבי פתרון בעיה מסוימת או שיפור חייהם. במהלך שלב זה של הפגישה, אין דיון בשאלה אם הרעיון הוא מעשי או רלבנטי. כל רעיון נרשם – אפילו הרעיונות המטורפים ביותר. רק משנשלם תהליך זה, שוקלים כל רעיון בפני עצמו, וחושבים עליו לפי תהליך החשיבה הבא: "למה לא? אולי זה יכול לעבוד. בואו ננסה את זה ונלך על הבלתי אפשרי". יתכן שרעיונות רבים המוזכרים בשלב הראשון לא יעלו לשלב הבא, אך אחד או שניים יצליחו להסתנן וליצור הזדמנויות חדשות – כולל הזדמנויות שפעם נחשבו לבלתי אפשריות.

באופן אישי, אינני יכול לקחת שלושה חודשי חופשה לכל אחד מבר-המצווה או בת-המצווה של 14 ילדיי. אך אני מכיר תודה לידידי זה על כך שנתן לי פרספקטיבה חדשה על איך לעצור – בגבולות האפשר עבורי – את מה שנראה לעתים כזרימה חסרת מחשבה של חיי, כדי לבחון כמה רעיונות "מטורפים" שאולי יעשו אותי טוב יותר כהורה וכאדם.