היא ישבה שם בקהל, בדיוק ממולי. לא יכולתי שלא להבחין בה. היא ישבה שם מקשיבה לכל מילה, מדי פעם מוחה דמעה או צוחקת.

אחרי ההרצאה נעמדה ליד קבוצת נשים שניגשו אלי. עמדה לידן מסתכלת. נראתה נבוכה. חייכתי אליה ונתתי לה את כרטיס הביקור שלי. היה נראה לי שרוצה לדבר. אבל לבד. בלי שאף אחד ישמע.

חלפו כמה שבועות. בשעת ליל מאוחרת, תוך כדי נסיעה הביתה מראשון לציון לבקעה, כששקט וחושך מסביב והמחשבות עדיין נתונות לסדנת ההורים שהעברתי, צלצל הטלפון. כיביתי את הדיסק שהשמיע ניגונים שקטים, סגרתי את החלון כדי שהרוח לא תפריע לי לשמוע ועניתי לטלפון. הייתה זו האישה מהקהל, פולה שמה (שם בדוי). קבענו להיפגש אבל הפעם הפגישה התקיימה בחוף הים. הייתה זו בחירה של פולה. פולה אוהבת את הים, את המרחבים, את הרוח; את ריחם המלוח של המים, את האנשים המבוגרים שמגיעים לחוף. בעיקר פולה אוהבת את הים בחורף. "אין הרבה אנשים שזה אומר מרחב הרבה יותר פתוח."

פולה בת 46, נשואה ואמא לילדה בת 3.

"הרבה שנים חלמתי על הרגע הזה. הרגע בו אהיה אמא" אמרה כשדמעות בעיניה. "כל כך הרבה שנים חלמתי על הרגע הזה, והנה אני אמא וכל כך קשה לי עם זה."

שתקתי.

"כל השנים דחיתי הצעות נישואין, הייתי עסוקה בקריירה. חלפה שנה ועוד שנה והתקדמתי בסולם הדרגות. יחד עם זאת אמרתי לעצמי שלא אוותר על זוגיות והורות. ואיכשהו ככל שהתבגרתי זה נעשה קשה יותר."

"מה נעשה קשה יותר?" שאלתי.

"למצוא בן זוג מתאים" ענתה.

"ומה על הרצון להכניס מישהו לחיים הכל כך מסודרים וכל כך שלך?" הקשתי.

הרהרה תוך שהיא מציירת על החול קווים ופסים, מוחקת ושוב מציירת צורות. הרימה את עיניה והסתכלה רחוק. לקו האופק. כאילו שם נמצאת התשובה. אבל התשובות אף פעם לא שם. התשובות גם לא נישאות ברוח, התשובות תמיד אצלנו. והפתרונות בתוך הקושי שמחפש להיפתר.

"אין ספק שהיה לי קשה לחשוב על כך שמישהו יכנס לחיים המסודרים שלי. גם לא הרגשתי צורך בבן זוג . בעצם למה אני צריכה בן זוג? אני עובדת ומתפרנסת יפה מאד. יש לי חיי חברה טובים. אני אדון לעצמי. לא צריכה לדווח לאף אחד מה אני עושה. נוח. פשוט נוח."

"ומה הכריע את הכף?" שאלתי.

"ברור, לא?! הרצון לילד. אחרי הכל הגעתי כבר לגיל שצריך להחליט ומהר. לנו הנשים אין את הפריבילגיה של הגברים, לנו מוקצב זמן. היה לי ברור שאם לא עכשיו אז אף פעם. את שאול (שם בדוי) הכרתי בעבודה. אחד מהמנהלים. אנחנו עובדים יחד הרבה שנים. שאול גרוש אב לבן ובת גדולים, מבוגר ממני ב12 שנים. ביקשתי מזוג ידידים משותף שיפגיש בינינו, השתתפנו איתם בכמה ארוחות ערב, היה נחמד, התחלנו לבלות יותר יחד ולבסוף התחתנו.

"חוץ מאמא שלי, לא הייתה אשה מאושרת בעולם יותר ממני כשנודע לי שאני בהריון. איזה אושר. איזו שמחה. איזו אהבה. ואז נולדה לה מיתר (שם בדוי) . תינוקת עגלגלה חייכנית ומצחיקה."

חייכתי. אי אפשר היה שלא לחייך למראה פניה המוארים של פולה כשדיברה על הילדה שלה. חייכתי. עודדתי אותה לספר לי על הקטנה, על החכמות שלה, על מה שכבר יודעת לעשות. צחקנו.

ואז שוב שתיקה מעיקה. ושוב היה נראה שפולה מחפשת את המילים רחוק בקו האופק, בין גלי הים. נראה שחיפשה לדייק במילותיה.

"עם שאול היה יותר פשוט. שנינו אנשים עצמאיים ומהרגע הראשון לא נכנסנו אחד לנשמה של השני. כל אחד שמר על המרחב הפרטי שלו ובתוך זה פיתחנו מערכת זוגית. לכל אחד יש חיים משלו אבל הצלחנו גם למצוא זמן משותף לשנינו, עשייה משותפת לשנינו. כך שמבחינת הזוגיות שלנו אנחנו מרוצים. מה גם ששאול עצמו מסודר כלכלית כמוני כך שהעובדה שאני מסודרת כלכלית לא איימה עליו או עלי שמא אצטרך לפרנס אותו. אז עם שאולי זה בסדר גמור. הקושי שלי הוא עם מיתר. אני מרגישה כבולה, אני מרגישה שחיי נלקחים ממני, אני לא מוצאת את עצמי כשאני יושבת איתה בגינה עם קבוצת אמהות צעירות ממני ב-20 שנה. יש לי הרבה מאד רגשות אשמה ואני מלאת בושה כל פעם כשחולפות לי מחשבות של 'מה הייתי צריכה את זה לעזאזל' ."

***

כל מי שחוותה הורות מאוחרת, בין אם מרצון כמו פולה ובין אם לא מרצון כמו אותן נשים שהצליחו להרות אחרי הרבה שנים של ניסיונות, מכירה את הרגעים האלה. כמובן שאצל כל אחת זה בעוצמה אחרת אבל עדיין, אני מניחה שכל מי שחוותה הורות בגיל מבוגר יודעת על מה פולה מדברת. גם אני חוויתי הורות מאוחרת, בני נולד לי כשהייתי בת 36 עם חיים משלי. הבנתי את פולה. ידעתי גם שפולה יכולה להרגיש אחרת.

במהלך הפגישות שלנו הבינה פולה שמה שהיא עוברת הוא נורמלי בהחלט. זה לא פשוט להפוך מאשה שמנהלת את חייה לאשה שמנוהלת ועוד ע"י תינוקת. אבל לאט לאט, מפגישה לפגישה, פולה החזירה לעצמה את השליטה בחייה. היא הבינה שהבחירות שלה כיום שונות אבל עדיין הן הבחירות שלה. עברו עוד כמה פגישות בהן היא התחילה להרגיש שבעצם היא לא מפסידה שום דבר כשהיא בוחרת בילדה ולא במה שהייתה רגילה לעשות קודם. פתאום זה כבר לא מעצבן שאין בייבי סיטר בנמצא והיא לא יכולה לצאת עם שאולי לקולנוע, או ללכת לשיעור הספורט שהיא רגילה ללכת אליו כבר 15 שנה. זה גם ממש לא נורא אם היא צריכה לעזוב באמצע מפגש חברות כי שאולי מתקשר שהילדה צורחת והוא לא מצליח להרגיע אותה.

"אבל זה לא מספיק להרגיש שאני לא מפסידה כלום כשאני עם הילדה שלי," אמרה לי באחד המפגשים. "משהו עדיין מרגיש לי לא נח. לא יודעת להסביר מה."

"אולי כי למרות שאת לא מרגישה שאת מפסידה בגלל מיתר את חייך, את גם לא שמחה בזה?" שאלתי.

פולה הרימה את ראשה והביטה לנקודה עלומה בקיר שממול. אותו מבט מהורהר שנשלח לקו האופק. אותו מבט שמנתק אותה מהסביבה והיא שקועה בו במחשבות. פולה לא ממהרת לענות לשאלות. היא תמיד חושבת עליהן. חוקרת את עצמה ואת רגשותיה.

"זמן הפגישה תם." חייכה פולה כממתיקת סוד. "מה דעתך ששבוע הבא ניפגש בים?" שאלה.

"תלוי במזג האוויר" עניתי. מתבוננת בה וחושבת לעצמי: מעניין מה עובר לה בראש.

נפגשנו בחוף. כבר לא כל כך חם אבל עוד לא חורף למרות שהלוח מזמן הוציא את הנחליאלי ובגני הילדים שרים על בוא החורף.

"כבר שבוע שעבר הבנתי מה מפריע לי, אבל רציתי לחשוב על זה" חייכה.

הבטתי בה, מחכה לשמוע.

"שאלת אותי אם למרות שאני לא מפסידה בגלל מיתר שום דבר בחיים, אני לא שמחה. אז זהו שאני לא שמחה. וכששאלת אותי הבנתי שבעצם אני לא שמחה כי אני לא מפסידה משהו בחיים."

"תסבירי לי מה בעצם את אומרת" ביקשתי.

"אני לא שמחה כי אני רק לא מפסידה משהו בחיים. אבל כל השבוע מאז הפגישה הקודמת הבנתי שביום שאני ארגיש שכל דקה עם מיתר אני מרוויחה בחיים, אז אהיה שמחה."

פולה הבינה.

פולה הבינה שכל רגע עם הילדה שלה זה רווח נקי שלה. פולה הבינה שדווקא להיות עם הילדה זו השמחה שלה. לא רק שאנחנו לא מפסידים משהו בגלל הילדים, אלא מרוויחים בזכותם. בזכותם אנחנו מרוויחים את עצמנו. דרכם אנחנו מכירים את עצמנו טוב יותר, בזכותם אנחנו מתקנים את עצמנו, מגלים בתוכנו כוחות שלא היינו מודעים להם. בזכותם אנחנו חווים רגעי אושר שלא נחווה עם אף אחד לעולם, הילדים שלנו הם המתנה הכי שווה שאי פעם נזכה לה.

פולה ואני עדיין נפגשות. יותר אצלי ופחות בחוף. כבר יותר קל לפולה להיות בחדר ממוזג ותחום, פולה מרגישה פחות צורך במרחבים פיסיים סביבה, פולה מרגישה פחות ופחות חנוקה מהתחייבויותיה כאם. יותר קל לה עם מיתר, יותר קל לה להעמיד לילדה גבולות מכיוון שכבר אין לה את רגשות האשם שהיו לה עם המחשבות כשכעסה על איבוד החופש שלה, על איבוד חייה וזהותה כדבריה.

"את יודעת", אמרה לי פולה יום אחד, "כשראיתי את הכיתוב על כרטיס הביקור שלך – ילדים זה לא משא ילדים זה מתן!!!", חשבתי לעצמי שאני מרגישה שאצלי זה משא ורחוק מלהיות מתן. אבל כיום אני כבר מרגישה שמיתר היא יותר מתנה ממשא, למרות שאין לי ספק שהמסע רק התחיל.