אילו הייתה ההורות משימה קלה, לא היינו זקוקים לקרוא ספרי הורות, להשתתף בהרצאות או לבקש עזרה ממומחים או מרבנים. הכל פשוט היה מסתדר מעצמו. הילדים שלנו היו עושים מה שהם התבקשו בזריזות ובשמחה. הם לא היו מתווכחים, עונים בחזרה או מתמרדים. הם היו מושלמים מהרגע הראשון: משתפים פעולה, מאוזנים, בוגרים ומאוד מפותחים.

עם זאת, כפי שכולנו יודעים, זה לא בדיוק מה שקורה. אולי יש לנו ילד אחד או שניים שבאמת אפשר לכנותם ילדים "קלים" – ילדים שנולדו עם חיוך על השפתיים ובקושי זקוקים להדרכתנו. אך לרבים מאתנו יש ילדים מן הצד השני של הספקטרום – ילדים שמציבים אתגרים אמיתיים, בעלי מצבי רוח, מתריסים, וכחנים ועקשנים. יש לנו ילדים בעלי חרדות בלתי מוסברות, זעם בלתי מובן, עצבות בלתי מוצדקת. כמה מילדינו סובלים מקשיי למידה רציניים, לחלקם יש בעיות נפשיות, לחלקם – בעיות הקשורות באישיותם. יש לנו ילדים שלא מדברים עם מבוגרים, ילדים שתמיד משועממים, ילדים המקנאים בטירוף, ילדים עצלנים וילדים חסרי מוטיבציה. למעשה, יש לנו כל מיני ילדים עם כל מיני בעיות. כמונו, ילדינו אינם מושלמים, ודבר זה מטריד אותנו בדרכים רבות ושונות.

קודם כל, אנו עשויים לחוש מבוכה בגין פגמיהם וחולשותיהם של ילדינו. אם יש לנו ילד הנופל קורבן להצקות מצד הבריון של הכיתה זה משהו אחד, אך אם בריון הכיתה הוא הילד שלך, זה כבר עניין אחר לגמרי!... כאשר המנהל מתקשר הביתה שוב ושוב בקשר לילד שלכם, אתם עשויים לחוש שאתם אלה שננזפים. בושתכם ורוגזכם עשויים להפוך לדלק המצית מתקפה על ילדך ברגע שהוא נכנס הביתה.

אם איננו חשים מבוכה בגין ילדתנו, אנו עשויים לחוש פחד ממנה. מה יהיה עליה אם היא לא תתאמץ אף פעם לפתח קשרים חברתיים? מה לא בסדר אתה, שהיא אף פעם לא מזמינה אף חברה אליה הביתה? איך היא תתפקד בבגרותה? מי יתחתן איתה?

חוץ מלהביך ולהפחיד, ילדינו עלולים גם לגרום לנו המון עצב ויאוש. לפעמים הם עושים דברים המתנגשים עם ערכינו הבסיסיים וממלאים אותנו ברגשות אשמה ויגון. איפה טעינו? אך יכול להיות שילדנו מתנהגים בצורה כל-כך מזעזעת? או שאולי הילד פשוט לא מצליח לתפקד כהלכה, למרות מאמצינו לעזור לו להצליח? אנו מרגישים שחוקים לחלוטין, מותשים ומרוקנים. אנו טובעים ברגשות של חוסר אונים, פחיתות ערך וכישלון.

ובל נשכח את הכעס שלנו! ילדינו מכעיסים אותנו בהתנהגותם. הם עושים טעויות שכל כך קל למנוע אותן – דברים שהזהרנו אותם מפניהם במפורש! – ונראה כי הם לא לומדים לעולם. בחוסר הסבלנות שלהם, הם מעמידים במבחן את סבלנותנו שלנו. הם מתסכלים אותנו בגלל שנראה כי שום דבר שאנו מנסים לעשות עבורם, לא עובד. ואחרי הבזק האימה שאנו חווים עקב התנהגותם, מגיע מפל זעם על כך שהם גורמים לנו לעבור את כל זה. אכן, תפקידנו כהורים מטריף אותנו ממש.

אולם המצב לא מוכרח להיות כזה. בכוחה של נקודת ההשקפה היהודית לרוממנו מן הלחץ שאנו חווים כהורים ולעזור לנו לשמור על האנרגיה ועל הפרספקטיבה הנחוצות כדי לאפשר לנו להדריך את ילדינו ולהביא כוחות חיוביים לחייהם. הדבר מתחיל בהכרה בכך שההורות אינה ספורט תחרותי. המטרה אינה לגדל את הילד החכם, היפה והמוצלח ביותר. אלא המטרה, כפי שאומרת לנו התורה, היא לגדל את הילד 'לפי דרכו'. כלומר, עלינו לעזור לכל ילד להפוך לטוב ביותר שהוא או היא מסוגלים להיות בההתחשב בשילוב הייחודי של מעלות וחולשות שבהם הם ניחנו.

לפיכך, מלאכתנו היא לעזור לחזק את החוזקים ולהחליש את החולשות של כל אחד מילדינו. אנו משיגים זאת על ידי שימוש בהנחיה נוספת מן התורה:להרשות ליד הימנית לקרב אלינו את הילד בעוד היד השמאלית מרחיקה אותו מאתנו. היד הימנית היא ידנו החזקה יותר, יד האהבה. רוב הצעדים ההוריים שלנו צריכים לתת לילדינו הרגשה טובה. עליהם לתת לילדינו את ההרגשה שאנו אוהבים אותם. בעזרת כוחה של אהבה זו אנו עוזרים לילד להזדהות עמנו ועם המטרות שיש לנו ביחס אליו. האהבה מביאה את הילד לרצות להשביע את רצוננו, לחקות אותנו ולהימנע מלגרום לנו לאי שביעות רצון.

אך שומה עלינו להשתמש גם בידנו החלשה יותר, בידנו השמאלית, כדי להרחיק את כל הדברים בילד שיש להתנגד הם. היד השמאלית היא היד של משמעת, של מגבלות ומתן הדרכה, והיא מראה לילד שמעשים מסוימים אינם נאותים ואין לעשותם. בדרך שקטה ולא דרמאטית, אנו אומרים "לא" כשאנו מוכרחים. הנחיית התורה מקבילה למשהו שאני קוראת לו "חוק ה-80:20", יחס הקסמים של ההורות. 80% מן התקשורת שלנו עם ילדינו צריכה להיות נעימה ואילו 20% מן התקשורת יכולה להיות פחות נעימה; ויחס זה צריך להפוך ל-90:10 עבור נערים ונערות בגיל ההתבגרות. תקשורת נעימה, הגורמת לילד להרגיש אהוב, כוללת מחמאות, בדיחות, מתנות, פינוקים, אוכל חביב עליו, הקשבה לדבריו, שיחה עמו, משחק, חיבוקים, ברכות, הסכמה... ואילו התקשורת הפחות נעימה כוללת כל הנחיה והדרכה, כל איום, עונש, מבט של חוסר שביעות רצון, גילויי רוגז או כעס, הערות ביקורתיות, תיקונים, התשובה "לא" וכל צורת אי-הסכמה אחרת...

שימו לב להתנהגויות רצויות ותראו יותר התנהגויות כאלה. שימו לב להתנהגויות לא רצויות ותראו יותר מהן. כן, לכל ילדינו יש חולשות. אך חשוב מכך הוא שלכולם יש מעלות וכישרונות ותכונות טובות. למעשה, חולשה מסוימת עשויה להיות מעלה נסתרת. ילדנו המתריס והמרדני, יש לו דעה משלו – איזה נכס יקר! בעזרת בטחונו העצמי, נחישותו ומידת השכנוע הפנימי שלו, הוא עשוי להזיז הרים כאשר יגדל – להגיע לשינויים חיוביים בעולם, שאליהם לא מגיעים לעולם אנשים רגילים וצייתנים. הנערה השקטה והמאופקת שלנו, אולי אין לה הרבה חברים, אך יש לה חיים פנימיים עשירים שמביאים לה סיפוק בלי צורך באחרים... מי יודע איזה ספרים היא תכתוב יום אחד? ילדנו האומלל, בעל מצבי הרוח המשתנים, הסובל כל כך ועושה את חיינו לקשים כל כך, מתמודד כל הזמן עם שדים המצויים בתוכו. מאבקיו הם בלתי פוסקים – כל רגע של שליטה עצמית הוא ניצחון שהושג בעמל, הבונה משאבים פנימיים שיש לקנא בהם.

אני זוכרת שקראתי ביוגרפיה של אישה שנעשתה למשקיעת נדל"ן עשירה מניו-יורק. היא זקפה את הצלחתה בתחום הכספים לאמה. אמה הצליחה לזהות את תכונותיה המדהימות של כל אחד משלושה-עשר ילדיה. לכל הילדים היו בעיות מכל מיני סוגים, אך אלה לא עניינו כלל את האימא. למעשה, מחברת הספר הייתה תלמידה גרועה, שסבלה מקשיי למידה ומבעיות התנהגות לכל אורך שנות לימודיה. הדבר לא נגע כלל לאמה. "את מיוחדת", היא נהגה לומר לבתה. "את לא יכולה לשבת כל היום בכיתה משעממת. את תעשי דברים גדולים. את יותר מדי אנרגטית ויצירתית בשביל בית הספר. רק חכי עד שתקבלי תואר ראשון – אז נשמע ממך באמת!" ובדיוק כפי שניבאה אמה, אישה זו הייתה מסוגלת להשתמש ביצירתיותה, באנרגיה שלה ובביטחון שלה כדי להגשים דברים שעלו על הישגיהם של חבריה לכיתה.

כולנו יכולים להיות כמו האם הזו, למצוא את תכונותיהם הייחודיות של ילדינו ולטפח אותן. אם ניגש לתפקידנו כהורים בדרך זו, לא זו בלבד שנוציא מילדינו את המיטב, אלא נוציא גם את המיטב מעצמנו, בהחליפנו פחד, לחץ ושליליות באהבה, שלווה ואופטימיות. הלוואי וייתן לנו האלוקים לראות את האור ולשקפו חזרה לילדינו, ולוואי וכולנו נלך ונתחזק ונעשה חיל.