העיר ניו-יורק כיום היא אחת הערים הרבגוניות בעולם. את פני הנוחתים בשדה התעופה קנדי מקדמים פקידי מכס אפרו-אמריקניים, אסייתים ודרום אמריקניים; סביר מאוד כי נהג המונית יהיה פקיסטני עוטה טורבן; ובעיר עצמה תוכלו לראות אנשים מכל המינים לבושים בבגדים בכל גווני הקשת.
אך כאשר גלי המהגרים היהודיים הגיעו לארצות הברית בסוף המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה המצב היה שונה לחלוטין. בעיר שררו קודי לבוש קפדניים וכל התושבים נראו, אכלו והתנהגו בצורה דומה למדי. יום ראשון, למשל, היה יום חופשה מקודש בו כל החנויות שבתו; השבת הייתה יום עבודה רגיל וכמעט אף מעביד לא היה מוכן להתפשר על כך.
לפני אותם מהגרים עמדו רק שתי ברירות: לעשות כל שביכולתם כדי להשתלב בחברה האמריקנית, דבר שהיה כרוך באי שמירת השבת וזניחת מצוות רבות אותן קיימו בעיר מולדתם באירופה, או להיוותר ללא עבודה ולרעוב לפת לחם. מחוסר ברירה ותחת לחצים כבירים בחרו רבים מהם באפשרות הראשונה.
בט' באדר בשנת ת"ש (1940), חודשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, הגיע רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, אל חופי ארצות הברית. לרבי יוסף יצחק היו את כל הסיבות שבעולם לצאת לפנסיה ולבלות את ימיו בטוב ובנעימים במחיצת חסידיו האהובים. ברוסיה הסובייטית, הארץ בה נולד ושאותה אולץ לעזוב, הוא ישב בבית כלא במשך שבועות ואף נגזר עליו גזר דין מוות, ורק בחסדי הבורא הוא יצא לחופשי; הוא שהה בורשה תחת השלטון הנאצי ורק במאמצים של הרגע האחרון הצליח להימלט ולהגיע אל חוף מבטחים.
את פניו של רבי יוסף יצחק קיבלה משלחת מכובדת שכללה נציגים מעיריית ניו-יורק ואת המי ומי שביהדות העיר. הוא ניצל את טקס קבלת הפנים המפואר כדי לנאום בפני האלפים שנאספו לכבודו: ""לא באתי לאמריקה כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה" אמר. "בואי לאמריקה היא שליחות נשמתי לייסד בעזרת ה' מוסדות של לימוד תורה ביראת שמים." כבר באותו היום הוא כינס אסיפה מיוחדת במהלכה הודיע על פתיחת ישיבה, סניף של "תומכי תמימים", הישיבה הליובאוויטשאית המפורסמת.
שני אנשים חשובים שנכחו במקום שמעו את תוכניותיו של הרבי ונחרדו. הם ביקשו להיפגש עמו בדחיפות.
"שמענו מה שאמרת בעת קבלת הפנים וכן נכחנו באסיפה בה הכרזת על הקמת הישיבה" הם אמרו לו, "אך לדאבוננו ברצוננו לומר לכם שתוכניותך אינם מציאותיות. אמריקה שונה לחלוטין מאירופה. אנו אומרים לך זאת כי אנו חשים שעלינו להציל אותך ממצב קטטסטרופלי ומכשלון מביש."
נקל לשער את הרגשתו של רבי יוסף יצחק כששמע דברים שנאמרו מפי ידידיו ואוהביו, אך הדברים לא ריפו את ידיו. בסלוגן "אמריקה אינה שונה" מהעולם הישן הוא החל ליישם את תכניותיו. תוך זמן קצר נפתחו ישיבות, בתי ספר יהודיים ובתי כנסיות חדשים, והחיים היהודיים בארצות הברית החלו לפרוח.
חלפו שבעים שנה. ארצות הברית השתנתה ללא הכר. יהודים כבר לא מתביישים להפגין את יהדותם ברבים וברבבות מקומות עבודה – פרטיים וממשלתיים כאחד – לא מחייבים איש לעבוד בשבת. אך דבריו של רבי יוסף יצחק, "אמריקה אינה שונה", רלבנטיים גם לנו, במאה ה-21.
אם ארצות הברית לא הייתה שונה, גם ניגריה, תאילנד והאמזונאס לא שונים. גם אם אנחנו נמצאים במדינה זרה או בסביבה לא מוכרת, אנו יכולים להיות גאים ביהדותנו ובמורשתנו הנצחית – התורה והמצוות שניתנו לנו בהר סיני.
כתוב תגובה