דמותו של חסיד מיוחד במינו: על רבי הלל מפאריטש

מראשיתה התייחדה תנועת חב"ד לא רק בגילוי שיטה חדשה באופן לימוד התורה ובדרכי עבודת ה'; אלא גם בכך שחוללה סוג חדש של עובדי ה'. מבין אלה, אנו יכולים למצוא את אישי המעלה במלוא ההדר. דמויות הוד שגילמו באישיותם מופת אנושי, מוסרי ודתי נשגב – לא רק בכישורים ויכולות שהם מתת א-ל, אלא בעיקר במאמץ החסידי הכביר שהשקיעו בחיי היום-יום, בשאיפה לתיקון ולהתעלות רוחנית-אישית ובעבודה עצמית מתוך כנות יוקדת וענווה שקטה.

הרב שלמה יוסף זווין, עורכה הראשי של האנציקלופדיה התלמודית וחסיד חב"ד, כתב באחת ההזדמנויות: "היה מי שאמר שהגר"א מווילנא השאיר אחריו ספרים והבעש"ט השאיר אחריו אנשים. אם נכונה הערכה זו או לא – אינו מענייננו, אבל בנוגע להרב בעל התניא הדבר ברור: הוא השאיר אחריו גם ספרים וגם אנשים".

אחד מגדולי האנשים הללו, מגדולי חסידי חב"ד בכל הדורות, היה רבי הלל מפאריטש (או: "רֶבּ הלל", כפי שהוא מכונה בפי החסידים וכן להלן). שמו נישא בהערצה לשם ולתהילה במקהלות חסידים וגם לא-חסידים בדורות עברו – "כולם היו יראים וחרדים מדבריו שהיו כגחלי אש כו' וגם עתה יראים וחרדים לשמו ולזכרו", כך מעיד הרב חיים מאיר הילמן לפני מאה ושלוש-עשרה שנים (בספרו "בית רבי"1 שזכה להערכה רבה הן בקרב חסידים והן בקרב חוקרי אקדמיה כעבודה ביוגרפית חלוצית איכותית מן המעלה הראשונה על שלושת הדורות הראשונים של חסידות חב"ד) – וגם בימינו אלה.

במובן מסוים אף ניתן לומר כי בעולם המונחים החב"די צמד המילים "רֶבּ הלל" חרג מהיותו כינוי סתם והפך להיות מושג בפני עצמו, מונח המתאר בשתי מילים את הדגם האידיאלי המושלם והנעלה ביותר של "חסיד חב"ד".

במאמר זה אבקש לנסות לעמוד על דמותו של חסיד דגול זה ולספק הצצה חטופה אל עולמו הפנימי כפי שעולה מן המקורות המצויים בידינו, ואל עולמו ההגותי הבא לביטוי בכתביו הדנפסים בסידרה "פלח הרימון" (שכרך חדש שלה יצא לראשונה השנה מכתבי-יד שטרם נדפסו ונמצאים בספריית ליובאוויטש בברוקלין).

בואו לחב"ד

רֶבּ הלל נולד בשנת תקנ"ה (1794). אביו היה מחסידי האדמו"רים רבי נחום ורבי מרדכי מצ'רנוביל. עוד מילדותו היה רֶבּ הלל נער מחונן ושקדן עצום, ונקרא בשם "העילוי מחומץ" (עיירה קטנה בין רוסיה לאוקראינה בה נולד וגדל). בגיל שלוש-עשרה כבר היה בקי בש"ס ובפוסקים, לומד בספרי קבלה ומתפלל בכוונות האריז"ל. הוא היה תלמיד מובהק של רבי אברהם-דוב מאוורטש מחבר הספר "בת-עין". אחר כך החל להסתופף בצילו של האדמו"ר רבי מרדכי מצ'רנוביל, בו דבק, את דבריו שתה בצמא וממנו למד לצעוד בנתיבות החסידות.

בשלב כלשהו הגיע לידיו ספר התניא, ספרו של רבי שניאור זלמן מליאדי, "האדמו"ר הזקן" שהיה בזמנו חדש יחסית בעולם הספרות התורנית. תכניו המסעירים והעמוקים של הספר הילכו עליו קסם וגמרה בליבו ההחלטה לערוך היכרות מעמיקה יותר וקרובה יותר עם תורת חב"ד.

רֶבּ הלל, כך מביא הרב חיים מאיר הילמן בספרו "בית רבי", סיפר:

"שבתחילה למד עם חבר כל השבוע נגלה, ובשבת קודש לעת קבלת שבת היו מתעטפים בטליתים ולומדים קבלה כל השבת. ואמר: היינו סבורים שאנחנו צדיקים גמורים! אחר כך הגיע לידינו ספר התניא וראינו שאפילו בינונים אין אנו עדיין... ואז פשטנו הטליתים ופתחנו הדלת שהיה סגור...".

הרבי הריי"צ מתאר2 , כי בדרכו חזור מן המסע שערך אדמו"ר הזקן בעל-התניא לוואהלין (פלך שכיום חלקו נמצא במערב אוקראינה וחלקו בפולין), עבר בין הערים והעיירות שחיו בהן קהילות יהודיות ונשא בפני התושבים דברי תורה וחסידות. כשהגיע לעיירה בה שהה באותו זמן רֶבּ הלל, היה אף הוא בין קהל מקבלי הפנים שבאו לשמוע את לקחו את האדמו"ר הזקן. באותה הזדמנות אמר הרבי דברי תורה על מאמר חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

"שלוש שנים – כך סיפר הרב ר' הלל – ניקרו בי דברי התורה אשר שמעתי מכ"ק אדמו"ר. במשך שלוש שנים הללו עבדתי את גופי ואיברי שיהיו בדרגא דטוב באמת ולא בדרגא דצדק בלבד".

כך הפך לחסידם של רבי שניאור זלמן (האדמו"ר "הזקן"), ולאחריו רבי דובער (האדמו"ר "האמצעי") ולאחריו רבי מנחם מענדל (האדמו"ר ה"צמח-צדק").

ה"עובד"

אולי באימרה זו, המתארת את המפגש הראשון של רֶבּ הלל עם חב"ד פנים-בפנים, מקופלת נקודת התמצית של אישיותו.

בעולם המושגים החב"די ישנם שני כינויים המתארים שני סגנונות של חסידים, שתי צורות עיקריות של עיבוד הגיונותיה ותביעותיה הרוחניות של תורת חב"ד וצעידה בדרכיה: "משכיל" ו"עובד". כלפי חוץ שני החסידים דומים בעיני המתבונן. שניהם רכונים על הספרים ולומדים לעומק את מאמרי החסידות; שניהם מתפללים במתינות ובכוונה; שניהם מעמידים את ההתבוננות בגדלות ובנשגבות האלוקית, את העמידה בפניו, כתכלית העיקרית בחייהם.

הכנות לתפילה בבית כנסת חסידי. ציורו של זלמן קליינמן

אולם לאמיתו של דבר אלו הם שני טיפוסים שונים לחלוטין. הטיפוס של ה"משכיל" מתמקד באינטלקט. עיקר שיחו ושיגו, ההוויה המרכזית שלו, היא הוויה של מודעות. הוא חושב ומתעמק בדעתו ומתוך יגיעה אינטלקטואלית אינטנסיבית הוא מגיע לאותו עומק ריליגיוזי שמלווה את חייו, שמחדיר משמעות רבת עוצמה לכל הליכותיו. ה"משכיל" משתמש ביכולתו לחשוב בצורה מופשטת, ברמת הפשטה גבוהה כל כך ועדינה כל כך, עד שכאילו מתוך שיקול לוגי "קר" בוקעת ממנו המסקנה המעשית החסידית. מתוך כך הוא פועל, מתוך כך הוא לומד ומתפלל ושר ובוכה. כך הוא עומד בפני בוראו: עם ההשגה האינטלקטואלית של אפסות האדם אל מול הנשגב האלוקי מחד, ושל היכולת המופלאה להתחבר עם האינסוף באמצעות התורה והמצוות מאידך.

לעומתו ה"עובד", לומד את אותם החומרים, הוגה באותן המחשבות – אולם את כובד המשקל של עמוד השידרה הרוחני שלו הוא איננו מפנה לכושר ההעמקה האינטלקטואלי. לגבי דידו גם ההשכלות הנפלאות ביותר, גם שיקולי הדעת המפולפלים והעדינים מאוד הנוקבים עד תהום והמטפסים עד לשמי רום, גם הם בטלים ומבוטלים בפני הנשגב, בפני האינסוף האלוקי. ה"עובד" מגיע לפני ה' בראש ובראשונה עם תודעה של קיום ויישום, עם תנועה של התבטלות-מבצעת, של עבודת-עבד. מתוך כך הוא לומד ומבין, מתוך כך הוא מרגיש, מתוך כך הוא מתפלל ושר ובוכה ורוקד3 .

רֶבּ הלל היה בראש ובראשונה "עובד". וכך אכן מתאר אותו הרבי הריי"צ, כאשר הדגים את ההבדל בין עובד למשכיל ב"הבדל שבין שני ארזי לבנון חסידי חב״ד:

"הגאון החסיד רבי אייזיק מהאמיל והגאון החסיד רבי הלל מפאריטש. שניהם משכילים בדא"ח [חסידות] ושניהם בעלי עבודה, אלא ההבדל הוא שרבי אייזיק הוא [אמנם] עובד [אבל] עיקרו משכיל ורבי הלל [הוא אכן] משכיל [אבל] עיקרו עובד".

עסקו בתורה ותפילה היה עד קרוב לחצי היום, ומשסיים פתח דלתותיו לדופקים עליהן הבאים להסתופף בצילו ולדרוש בעצתו, בענייני רוחניים ובעניינים גשמיים גם יחד.

עשרות סיפורים עוברים במסורת בין החסידים על מידותיו וגאוניותו של רֶבּ הלל ועל השתלמותו הפנימית, עד שגופו – כפי שהעיד עליו פעם אחד מגדולי החסידים בני דורו – היה בבחינת חמורו של רבי פינחס בן יאיר, שמעצמו עשה רק כפי מצוות התורה. (לאחרונה יצאה לאור חוברת שמלקטת חומר רב מן המסורות הללו שעברו מפי החסידים מדור לדור: "ר' הלל מפאריטש – סיפורים", היכל הנגינה: תשע"ה).

אבל רֶבּ הלל גם היה חריף מוח וגדול בכשרונות הנפש. הוא היה צנא מלא ספרא, גאון בש"ס ובפוסקים, ולבו כלב הארי בעבודת הבורא. ביחד עם זאת:

"כיוון שנכנס למחיצת רבותיו מיד נתייצב בפניהם ביראה ופחד. בהתבטלות גמורה שואל ודורש מהם עצה בכל דבר, בתורה ובמוסר ובעבודת הבורא, במילי דעלמא וביראת שמים, בבינה באלוקות ובתיקון הנפש, ואף בכל מנהג קטן וגדול, כאילו הוא עצמו קוטל קנים, שלא נגה עליו אור הדעת"4 .

רב הלל ייחס חשיבות רבה לניגון החסידי, והוא עצמו היה "בעל מנגן" מוכשר ומלחין גדול. את הניגונים שהלחין היו מנגנים, כמה פעמים כל ניגון, לפני שהיה חוזר על דברי החסידות. לעת זקנותו, כשהיה חלוש ולא היה בכוחו לרקוד אמר לנכדו: "פיניע, רקוד אתה עבורי. יש לנו חיים וצריך למצות אותם!".

הניגונים של רֶבּ הלל (הנה אחד לדוגמה) עמוקים ויפים מאוד, מעוררי לב ונפש, ועד עצם היום הזה מנגנים אותם בכוונה גדולה ובהשתפכות הנפש בעת ההתוועדויות בין חסידים.

ולמרות גדולתו ורוממותו בתורה, בנגלה וחסידות, ועל אף הכבוד שנהגו בו החסידים, היה מתנהג בתכלית הענווה והשפלות, וגם על דקדוק קל של דברי סופרים או על הנהגה טובה שהנהיג על עצמו, היה מוסר נפשו כעל החמורות.

המשפיע

אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק מינו את רֶבּ הלל כ"משפיע" והיו שולחים אליו בחורים להדריכם בדרך החסידות. גדול היה כוחו של רֶבּ הלל לחנך, לפי שקודם כל הוא חינך את עצמו והדריך את גופו להיות כפוף מעצמו לכל דיני התורה. מעבר לכך, הוא היה בעל לב זהב ואהב כל יהודי בלב ובנפש. סביר, אפוא, שעיקר כוחו ביכולת ההשפעה החינוכית באה לו מאהבת הבריות ומחום הנפש.

"על דרך הצחות אמרו עליו שהוא בגדר מחיה-מתים. כלום מהי מיתה? קרירות. עניים בהתלהבות כמתים חשובים. כשמתפללים בקרירות, לומדים ומקיימים מצוות בקרירות, ואפילו ניגון וריקוד אומרים ועושים בקרירות – הרי זו מיתה רוחנית. אך ר' הלל עשה נפשות חמות, גידל וחינך יהודים בעלי התלהבות. הוא פעל במסירות נפש להכניס ליהודי לב חם לתורה ולמצוות ולאהבת ישראל"5 .

תלמידים גדולים הוא גידל, מגדולי החסידים. אמרו עליו שכל אחד מתלמידיו יכול לחמם ולהלהיב מחוז שלם מלא ביהודים.

בשנת תקע"ח (1818) פקד עליו אדמו"ר האמצעי לנסוע ליישובים הקטנים "לקבץ גשמיות ולזרוע רוחניות", ורב הלל קבל זאת על עצמו כייעוד המרכזי בחייו.

בשלב מסוים התמסדה פעילותו בתחום זה, וכך היה נוסע בחודשי הקיץ לקולוניות היהודיות באוקראינה באזור העיר חרסון. הקולוניות הללו הם עשרות יישובים יהודיים שהוקמו ביוזמת האדמו"ר האמצעי בדרום רוסיה, בהן התגוררו לפי ההערכות עשרות אלפי יהודים שהתעסקו לפרנסתם בחקלאות ועבודת כפיים. שם היה מדריך את התושבים היהודיים בעבודת ה', מלמדם תורה וחסידות, ומעוררם ליראת שמים. הוא גם היה עורך מגביות ואוסף כספים למען יהודים אלו, לסייעם בגשמיות וברוחניות, ובכל נפשו ומאודו עסק בתקנת העניים והמרודים כדי להיטיב מצבם החומרי.

וכך מספר רבי אברהם דוד לאווט (סב סבו של הרבי מליובאוויטש):

"בשנת תר"ו זכיתי לבקש את אדמו"ר [הצמח צדק] שיבחר מהרבנים יחידי סגולה הסרים למשמעתו אחד מיוחד ראוי והגון לכך, ויתן לו רשות ויעמיס [= יטיל] עליו שיסע בכל שנה ושנה לפלך חרסון (עיירות הרחוקות מליובאוויטש) להדריך את אנ"ש בדרכי התורה ועבודה ומידות ישרות. וברוך ה' אשר נכנסו דברי באוזניו והבטיחני להוציא הדבר לפועל, ונמשך הדבר משך זמן עד אשר בחר ברב המפורסם ר' הלל ז"ל מפאריטש. ומאז עד כל ימי חיותו, היה מסבב בחודש אב ואלול בכל שנה בכל העיירות דפלך הזה. וחפץ ה' הצליח בידו אשר באימרותיו הטהורות וכוח חכמת האמת שלו, רבים השיב מעון וקרב הלבבות שלא יהיה פירוד לבבות בין אחינו בני ישראל וקבע בנפש כל אחד ואחד דא"ח לתורה ולתפילה ומידות ישרות, כמארז"ל: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

כשהיה בא אל המושבות היו כל האיכרים עם נשיהם וילדיהם יוצאים לקראתו והוא אומר לפניהם חסידות. פעם בא למושבה אחת ונתכנס קהל גדול לשמוע אותו. כיוון שלא היה שם בית המדרש אמר את דברי החסידות ברחוב. ראה רבים מן השומעים בוכים. שאל אותם: למה אתם בוכים? אמרו לו: אנו בוכים על שום שאנו בורים ועצי הארצות ואיננו מבינים כלום מדבריך. השיב להם רֶבּ הלל: אני מדבר אליכם, יהודים. אליכם היהודים הפשוטים דווקא. אל הנשמות שלכם אני מדבר. הנשמות שלכם מבינות הכול.

רֶבּ הלל נפטר בי"א באב תרכ"ד, ונקבר בחרסון, שהייתה אז אחת הקולוניות בהם ביקר.

הגותו

קשה מאוד להפריד את הגותו של רֶבּ הלל מתורת חב"ד בכללה. הוא היה נטוע עמוק בפרדסה של חב"ד וכל יניקתו וכל עיקרו ונופו ופארותיו לא היו אלא הוויה אחת תחת שמי תורת חב"ד ובתוככי קרקע חב"דית מוצקה. באופן כללי היה "כתבא רבה", וכל מה ששמע מרבותיו היה מעלה על גבי הכתב תוך שהוא מוסיף ביאור מעצמו. כמו כן, כתב מאמרים משל עצמו, אך גם הם כולם בנויים על יסודות דברי רבותיו אדמו"רי חב"ד, ומצויים בהם שפע של אימרות ודברי תורה ששמעם מפיהם ומפי כתבם.

(בהיסוס ובזהירות אעיר, כי למרות שכאמור רֶבּ הלל נטוע עמוק מאוד בעולם החסידות החב"די ודברים אלו אמורים גם בנוגע לסגנון ולא רק באשר לתוכן, אפשר אשר ניתן לראות בסגנונו של רֶבּ הלל סוג של ישירוּת וסוג של דיון "מלמטה", השונה במידת מה מצורת הסגנון המצויה בכתבי האדמו"רים עצמם, שבהם הדברים כמו נאמרים "מלמעלה". אבל לא כאן המקום להרחיב בהשערה זו ודי אם נסתפק באיזכורה בלבד).

שער הספר "פלח הרימון"

גילוי מצומצם וגילוי לא מצומצם

בשל קוצר המצע אביא כאן נקודה אחת מעניינת מכתביו, שיש בה ללמד הן על חריפות ועמקות עיוניו והן על המיית לבו, המיית לב של האדם הגדול בענקים.

בעיוניו לראש השנה מעלה רֶבּ הלל6 סוגיה גדולה:

"ידוע ההפרש בין מידת המלוכה לכל הכוחות, שכולם המה שייכים גם כן לעצם הנפש, מה שאין כן מידת המלוכה אינה שייכת כלל לעצם רק לזולתו".

כל המשמעות של היכולת להנהיג ולמלוך קשורה למציאות חיצונית שצריך להנהיג אותה ולמלוך עליה. לעומת זאת תכונות הנפש האחרות, למשל: היכולת להבין דבר מה, הן תכונות שיש להן קשר לאדם עצמו.

זו הסיבה לכך שספירת המלכות היא הספירה האחרונה מעשר הספירות הפונה החוצה. במקומות אחרים (למשל בפתיחת-אליהו שבספר הזוהר) היא מכונה בשם "דיבור" – "מלכות, פה קרינן לה". כל המושג של דיבור הוא החצנה, לבטא את הפנימיות של האדם: מחשבותיו והרגשותיו לזולת. כוח הדיבור מסוגל לגלות את הרבדים הכמוסים של האדם אל הזולת, אולם הוא עצמו אינו אלא "צינור חלול" שמעביר את הדברים הלאה.

כוח הדיבור לא חושב ולא מרגיש, הוא רק מחצין את כל המחשבות והחכמה והרגשות הכמוסות באדם עצמו כלפי חוץ. יתירה מזו, גם ההחצנה העצמה שמתבצעת באמצעות הדיבור היא חלקית ומוגבלת. המסירה של המחשבות והרגשות שמתבצעת באמצעות הדיבור אינה משקפת את הרבדים הכמוסים של האדם עצמו במלואם. אלה לא ניתנים לביטוי מלא, והאדם יכול להעביר באמצעות הדיבור רק חלק מן המחשבות ומן הרגשות שלו.

"כך למעלה: כל זמן שיאיר אפס קצהו מן אין סוף, אינו יכול להיות אפילו מקור-למקור לבחינת דבר מה חוץ ממנו, רק כשנעשה צמצום והעלם עצמיות אור אין סוף מכל וכל אזי שייכת מידת המלוכה".

כך היא גם הנהגת העולם: הקב"ה מולך על העולם באמצעות שם אלוקים, באמצעות גילוי שהוא מצומצם באופן כזה שהעצמיות נעלמת לגמרי. הגילוי האלוקי שיכול להתייחס אל העולם, להנהיג אותו ולמלוך עליו חייב להיות גילוי מצומצם באופן כזה שהוא מעלים לגמרי את האינסוף עצמו [=כשמשתמשים בתורת הקבלה וחסידות במילים "עצמיותו" או "עצמותו" הכוונה היא לקב"ה כפי שהוא בעצמו, האינסוף עצמו], אלא עליו להיות אור שעבר תהליך של התאמה כך שיוכל להתייחס אל נבראים מוגבלים.

"אבל שם הוי' הוא שם העצם שהוא עניין התגלות עצמות אור אין סוף בלתי צמצום והעלם כלל". כלומר, יש עוד סוג של גילוי אלוקי, משם הוי', והוא מסוגל לגלות גם את "עצמות אור אין סוף בלתי צמצום כלל".

וכאן נשאלת השאלה:

אם הגילוי שמתגלה על ידי שם הוי' הוא התגלות עצמות אור אין סוף בלי צמצום כלל, כיצד זה אנו מוצאים במקורות רבים שהתואר "מלך" מוצמד גם לשם הוי': "ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג), "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה" (תהילים קג:יט), וכהנה וכהנה?

"איך יכול להיות זה שבחינת גילוי עצמותו יוכל להיות מקור להשפעה, הגם שכל יכול [שעצמותו ית' היא בבחינת "כל יכול"] אך איך נמצא במקבלים כלי לקבל גילוי עצמותו?

והלוא ידוע דמידת המלוכה אינה מתקבל[ת] אלא באנשים דומים אל המלך... אבל אינו שייך מלוכה על עצים ואבנים ואפילו על חיות... ואם כן, איך ייתכן למעלה בחינת דמיון והשוואה לבחינת שם הוי' שהוא התגלות עצמותו"?

אם שם הוי' לא עובר שום צמצום אלא מאיר במלוא עוזו, כיצד הוא יכול להתגלות בעולם? ואיך ניתן להשתמש בתואר "מלך" על שם "הוי'", ביטוי שמתאים רק כאשר יש דמיון מסויים בין המלך לנתיניו? על רועה צאן, למשל, לא ניתן לומר שהוא מלך החיות. רק על אדם שמולך על אנשים אחרים. וכיוון שהפער בין העולם והנבראים לבין עצמות אור אין סוף (שם הוי') הוא פער אינסופי, איך התואר "מלך" חל לגביו?

רֶבּ הלל ממשיך בדבריו בהרחבה, ואנו נדלג על רובם כאן ונביא את השורה התחתונה של ההסבר בלבד. נקודת הדברים היא שהדבר אפשרי על ידי לימוד תורה וקיום מצוות:

"והנה על ידי התורה ומצוות יכולים לפעול כוח ועוז בלתי מוגבל בנפש להפך החומר – להיותם [של התורה והמצוות] מיוחדים בבחינת אין סוף כי הוא וחכמתו אחד, הוא ורצונו אחד".

התורה והמצוות הן הכלי שבאמצעותו ניתן לגלות גם בעולם הזה גילוי אלוקי בלתי מוגבל, קדושה אינסופית, להתחבר אל הקב"ה בעצמו.

ההסבר לכך הוא, כפי שכתב הרבי מליובאוויטש:

"בכדי לתפוס בהעצמות הוא דווקא על ידי קיום התורה והמצוות, דכיוון שכל העניינים הם באין ערוך וכלא חשיב לגביה יתברך, הרי אין שייך שיהיה איזה עניין שעל ידו יכולים לתפוס ביה יתברך. ובכדי לתפוס את העצמות הוא דווקא על ידי שהעצמות רוצה בזה. וזהו שעל ידי קיום התורה והמצוות תופסים בהעצמות, כי המצוות הם רצון העצמות"7 .

נסיים עם קטע ממקום אחר בכתבי רֶבּ הלל8 , שבמובן מסוים עוסק באותו העניין (האמת היא שבמובן מסוים רֶבּ הלל עסק כל ימיו באותו עניין – דביקות והתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא...):

"לעתיד לבוא יתגלה עצם היחידה בגילוי בגוף [בחינת היחידה היא לפי הקבלה הבחינה העליונה מחמש הבחינות שמהן מורכבת הנשמה, והיא הבחינה שלא יורדת עם הנשמה במסעה אל העולם הזה, אלא נשארת דבוקה ומיוחדת ביחוד גמור עם הקב"ה בעצמו], וממילא יתגלה פנימיות אור אין סוף למטה כמו למעלה ממש [גם] בחיצוניות העולמות, עד שביש הגשמי יאיר ויתגלה בחינת יש האמיתי".