את השיעור הרציני הראשון שלי בפילוסופיה חסידית קיבלתי בגיל תשע או עשר, למרות שבזמנו לא ידעתי שמדובר בשיעור שכזה.

באותם ימים ביליתי רבים מימי הראשון אחרי הצהריים בצפייה בסרטים מצוירים בקולנוע בחברת ידידיי. סרט אחד זכור לי במיוחד. הגיבור היה ספידי, ציפור קטנה ופיקחית מסוג אצן-הכבישים, והרשע היה זאב ערבות (קויוט) תאב-דם וטיפש להפליא. הסרט המצויר הציג כמה ניסיונות כושלים של הקויוט לתפוס את אצן-הכבישים ולהכין ממנו ארוחה. באחת התמונות נראה אצן-הכבישים כשהוא רץ לקצה הצוק ומתחבא מאחורי סלע – אבל הקויוט היה כה עסוק במרדף עד שלא הבחין במדרון התלול ורץ ונפל מעבר למדרון. הוא המשיך לרוץ בעודו תלוי באוויר, כשהוא לא קולט את המצב הבלתי-אפשרי והמנוגד לכוח הכובד, עד שלבסוף הוא הבין שאצן-הכבישים נעלם מעיניו לחלוטין. הוא נעצר בחריקה והסתובב כדי להסתכל אחורנית. אז ראה את אצן-הכבישים המביט בו בחיוך מקצה הצוק, והתחיל לקלוט שהוא נתון בצרה גדולה. הוא הסתכל לאט-לאט למטה ורק אז, כשהיה ברור לו כשמש ביום בהיר שהוא עומד על האוויר, הוא אכן נפל.

אף שללא ספק המטרה היחידה שהיתה לסרט המצוייר היתה סיפוק בידור לילדים, הסרט מכיל תובנה עמוקה שאותה יכלתי להעריך נכונה רק לאחר שלמדתי חסידות במשך שנים מספר. הקויוט נפל כתוצאה מיידית מכך שהביט למטה במורד הצוק. כל עוד הוא לא הביט למטה לא הייתה לו בעיה, ומכך עולה שכל עוד הוא לא קיבל על עצמו את חוקי הטבע, הוא לא היה כפוף להם. אלמלא הסתכל למטה, אלמלא העמיס על עצמו את השקפת העולם הדטרמיניסטית המתייחסת לעולם הגשמי, אלמלא נכנע לחוכמה הקונוונציונאלית ביחס למה אפשרי ולמה שאינו אפשרי – לולא כל אלה הוא היה יכול להמשיך וללכת באוויר.

אנו היהודים ניסינו לקלוט את הלקח הזה מאז שנולדנו כעם לפני יותר מ-3,000 שנה. לאברהם אבינו לא הייתה בעיה עם הקונספצייה הזו. הוא לא נתן דין וחשבון לאף אחד, לא חשש ממאומה ולא האמין בדבר מלבד בבורא עולם הכול-יכול. האש לא הצליחה לשרוף אותו והמים לא הצליחו להטביע אותו – משום שהוא לא הכיר בהם כלל. לא שהוא סמך על הניסים, אלא שהוא כיוון את ראייתו ללא הרף כלפי מעלה, אל בוראו, ומעולם הוא לא הביא בחשבון מכשולים, חוקים וצרכים ארציים. מעולם הוא לא הביט כלפי מטה, ועל כן הוא לא נפל מעולם.

אנו בניו של אברהם. הן באופן אישי והן כעם אנו לא כפופים למגבלות טבעיות. עצם קיומנו הוא בגדר נס, כפי שאפילו ההיסטוריונים מודים ללא רצון. שום כוח פועל אינו שולט בנו חוץ מהא-ל הכול-יכול, ובוראנו העניק לנו את היכולת לראות מבעד לכל המכשולים, המגבלות, הקשיים והאשליות לחיי היום-יום ולראות את המטרה השמימית. ניתנה לנו "העין הרואה" המתוארת במשלי כ, יב: "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה – ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם".

הבעיה שלנו היא שיש לנו קושי להתמקד. מפריעים לנו צלליהם של ההופעה הראשונית החיצונית. אנו מתפתים על ידי דימויים המכוונים לעולם, וכך אנו עסוקים ביעדים, בדאגות, בחרדות ובפחדים חסרי כל מהות ממשית.

החסידות היא הקוטב הנגדי לטשטוש הראייה הרוחני הזה. מבעד לעדשת החסידות אנו מסוגלים לחדור את אפלת הגלות הפיזית והרוחנית ולגלות את המשמעות ואת המטרה האלוקיות המצויות ברבות כל כך מהתנסויות החיים שבשל העדר ראייה נאותה הן נראות לנו חסרות משמעות ומטרה.